מדינת ישראל נ' מדבק

פסק דין

בפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו (כב' השופט מאיר דרורי), עת בגזר דינו ביום 24.06.10, גזר על המשיב עונש ופסילה בפועל של 11 חודשים, פסילה מותנית של 6 חודשים למשל שלוש שנים, מאסר מותנה, קנס נמוך ופיקוח של שירות המבחן.

כל זאת עשה בית המשפט קמא מאחר שהרשיע את המשיב עפ"י הודאתו על כתב אישום שבו הואשם, בכך שביום 16.02.08 נהג בחוצות תל אביב ברכב שנתון תחת השפעת סמים משכרים, שנלמדה מחזקת הסירוב לבדיקה.

במקרה שבפנינו, מדובר במשיב, שלחובתו, נכון להיום, שתי הרשעות קודמות בעבירות פליליות. לחובתו 12 הרשעות תחבורתיות, כשהוא נוהג החל משנת 2004 והוא יליד 1987.

בשל בעיית סמים של המשיב, נשלח הוא לשירות המבחן ע"י בית המשפט קמא. התקבלו שלושה תסקירי שירות המבחן, ושירות המבחן בא בהמלצה לשלל ולהמשיך את המשיב בהליך טיפולי מפני בעיית הסמים שלו.

בתסקיר האחרון כרונולוגית שהוגש לבית המשפט קמא מיום 25.04.10, המליץ שירות המבחן, כאמור, להעמיד את המשיב במבחן במשך שנה. שירות המבחן ציין כי המשיב מגלה כוחות חיוביים להתמודדות עם מצבו, וכי הוא נמצא על פרשת דרכים בחייו שבו התהליך שהחל בו יוכל לתת סיכוי לשילובו התקין בחברה.

בית משפט קמא, בגוזרו את דינו של המשיב, נתן משקל להמלצה החיובית של שירות המבחן בכל היבטי הענישה, נמנע משליחת המשיב למאסר בפועל, וציין במפורש בעמ' 2 שורה 28 שבהמלצת שירות המבחן והאמור בתסקיר, "יש להתייחס...גם בעניין משך הפסילה".

כאמור, בפניי ערעור המדינה על העונש שגזר בית המשפט קמא על המשיב. הערעור הוא על משך הפסילה בפועל שהוטל על המשיב, על כך שבית המשפט קמא נמנע מלהפעיל פסילה מותנית, אשר תלויה ועומדת הייתה נגד המשיב ושהתביעה, בטיעוניה בפניו, ביקשה להפעילה, ועל כך שבית המשפט קמא חישב את הפסילה בפועל באופן כזה שהפסילה המנהלית והשיפוטית אותה ריצה עד תום ההליכים המשיב בטרם נגזר דינו, לא חושבה לאורך התקופה שהוטלה עליו בגזר הדין כפסילה בפועל.

לעניין אחרון זה יש משקל לאור סעיף 172 א' לת"ת ועל החובה שמי שנפסל מלנהוג לתקופה העולה על שנה, יעבור מבחני נהיגה מחדש.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, עיינתי בתסקירי שירות המבחן ובתיק בית המשפט קמא, הנני קובע שדינו של ערעור זה להתקבל.

הנני מסכים לחלוטין שקו מחשבתו של בית המשפט קמא, שההליך הטיפולי וההיבט השיקומי יש להם משקל, ובחירה של אפיק זה בענישה הייתה ראויה במקרה שבפנינו. כל זה נכון להחלטה שלא לשלוח את המשיב למאסר בפועל. הן נכון בשאלה האם על בית המשפט ליתן משקל של ממש להוראות הדין המחייבות באשר לפסילה.

סעיף 39 א' לפקודת התעבורה, כידוע, קובע שמי שהורשע בעבירה לפי סעיף 62 (3) לפקודה, יש להטיל עליו פסילה של שנתיים ימים. בסיפא לסעיף נקבע כי בנסיבות מיוחדות שיפורשו בפסק הדין, רשאי בית המשפט להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר.

סעיף 36 (ב) לאותה פקודה קובע שפסילת מינימום הקבועה בפקודה, תהיה פסילה בפועל, אבל בית משפט רשאי להורות על תקופה שקבע או מקצתה תהיה על תנאי.

בשילוב כל הסעיפים הללו שצוינו, עולה ומשתזרת הוראת הדין הנכונה והיא, שהכלל הוא שפסילת מינימום תהיה פסילה בפועל, אך בית המשפט רשאי הן לקצר את התקופה והן להורות שחלקה יהיה מותנה, מקום ויש טעמים שנרשמו בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת.

לא מצאתי, בפירוש לא מצאתי, בנסיבות התיק הנוכחי, הן הנסיבות האישיות של המשיב והן בנסיבות העבירה כפי שבוצעו. אותם נימוקים המצדיקים קיצור תקופת הפסילה בפועל.

יתרה מכך, בית המשפט קמא לא ציין את העובדה שהמשיב השתקם מבחינת בעיית הסמים שלו, לטובתו ולטובת החברה, אך לא צריך שתהיה לה השפעה על משך פסילה בפועל או הפסילה בכלל שהוטלה עליו.

בטרם סיום ובהתייחסות ספציפית לשורה התחתונה של הערעור שבפניי, עליי להעיר שתי הערות:

א. צודקת המדינה בגישתה, שניסוח גזר הדין באופן כזה שייצור מצב מנהלי, לפיו מי שנפסל בפועל לתקופה העולה על שנה, יירשם כטילו הפסילה המוטלת עליו היא קצרה משנה, איננה עובדה.

בית משפט מוסמך לעשות כן, אך צריך שיפעיל שיקול דעת באילו מקרים חריגים עולה לעשות כך.

ב. התביעה לבית המשפט קמא ביקשה שבית המשפט יפעיל פסילה מותנית התלויה ועומדת כנגד המשיב מהרשעה מס' 7, בגיליון ההרשעות התעבורתי שלו.