מדינת ישראל נ' מארון

החלטה

1.הרקע לבקשה:

בפניי בקשה לפסילת רישיון הנהיגה של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו גרימת מוות ברשלנות, ועבירות נלוות, וזאת בעקבות תאונת דרכים בה היה מעורב כנהג ביום 29.6.12 (להלן: "התאונה") ובמהלכה נהרג יעקב אהרון ז"ל (להלן: "המנוח").

הבקשה נדונה בפניי ביום 2.7.13, ולאחר הדיון השלימו באי-כוח הצדדים טיעון בכתב. לאחר ששקלתי את טענות בעלי הדין וחזרתי ועיינתי בחומר שהוגש, מצאתי לנכון לקבל את הבקשה ולהורות כמבוקש על פסילת רשיון הנהיגה של המשיב עד תום ההליכים.

2.המצב הנורמטיבי וטענות הצדדים:

פקודת התעבורה קובעת כיום, מאז תיקון 78 בשנת 2007: "הוגש כתב אישום נגד בעל רישיון נהיגה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם, יורה בית המשפט על פסילתו מהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן פסק דין בעניינו". יחד עם זאת, "בטרם יורה בית המשפט על פסילה כאמור בסעיף קטן (א), ייתן בית המשפט לנאשם הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו, ורשאי הוא שלא להורות על פסילה כאמור, אם שוכנע, מנימוקים שיפרש, כי אין בנהיגה על ידי הנאשם משום סכנה לציבור".

למעשה, קובעת הפקודה כיום חזקת מסוכנות לגבי נאשמים שהיו מעורבים בתאונה קטלנית, והנטל להפריך את חזקת המסוכנות הוא על הנאשם – המשיב בבקשה דנן.

מעבר לחזקת המסוכנות והצורך להגן על הציבור, דומה כי בהוראה זו אף קיימת קביעה עקרונית לפיה מי שמואשם בקיפוח חייו של אחר עקב נהיגה רשלנית, מן הראוי כי לא יוסיף וינהג בכלי רכב עד לסיום ההליך נגדו.

ב"כ המשיב לא חלק על האמור לעיל, אולם העלה שלושה נימוקים שלדעתו מצדיקים דחיית הבקשה: שיהוי בהגשת הבקשה, חולשה בחומר הראיות כנגד המשיב ועברו התעברותי הנקי.

טענת השיהוי:

התאונה התרחשה ביום 29.6.12 רשיונו של המשיב נשלל מנהלתית למשך 90 יום והוחזר לו ביום 29.9, ואילו הבקשה דנן הוגשה רק בחודש יוני 2013, דהיינו למעלה משמונה חודשים לאחר מכן. שמונה חודשים בהם נהג בלא מגבלה ובלא ביצוע עבירה כלשהי.

אין חולק כי דרך המלך צריכה להיות הגשת בקשה לפסילה עד תום ההליכים במהלך תקופת הפסילה המנהלית בת 90 הימים. יחד עם זאת, אילוצי החיים אינם מאפשרים פעמים רבות סיום החקירה וגיבוש כתב האישום בתוך מגבלת זמן זו.

לאור האמור לעיל התגבשה הלכה לפיה "ככל שמתארכת התקופה בה המדינה אינה פונה לבית המשפט למנוע מנאשם לנהוג, כך נחלשת טענתה כי צו השעה מחייב את פסילתו מלנהוג באופן זמני". ב"ש 20883/07 מדינת ישראל נ' אבו סיאם.

ב"כ המשיב הפנה להחלטותיי בעניין אבינועם ובעניין יצחק, אולם לא מצאתי כי מדובר במקרים דומים. בעניין אבינועם הוגשה הבקשה שלוש שנים לאחר התאונה, ללא כל הסבר, ואילו בעניין יצחק מדובר היה בשיהוי של כמעט שנתיים, כאשר אליו הצטרפו ראיות שהצביעו לדעתי על אשם תורם מכריע של הנהג המעורב, וספק רב באשמת המשיב שם.

במקרה דנן המדובר בשיהוי בן מספר חודשים, שאינו בלתי סביר בנסיבות, הגם שדומה שניתן היה להגיש את הבקשה קודם לכן.

אשר על כן, הגם שאין להתעלם מהשיהוי, ויש לתת לו משקל בהחלטה הסופית, אין בו כשלעצמו כדי להכריע את הכף.

קיומן של ראיות לכאורה:

עיקר טיעונו של ב"כ המשיב התמקד באופן טבעי בשאלה זו, שהינה אכן המרכזית. קראתי את העדויות וחומר הראיות בתיק, וסבורני כי קיימות ראיות טובות לכאורה לאשמתו של המשיב, ברמה מספיקה לשלב זה של הדיון.