מדינת ישראל נ' לנידו

החלטה

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של התפרצות לעסק, והיזק בזדון.

לצד כתב האישום הוגשה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים ולצידה הסכמת התביעה לשחרורו של המשיב בחלופה הכוללת בין היתר מעצר בית מלא בפיקוח לצד ערבויות כספיות.

אקדים ואצין כי המשיב שוחרר, בהסכמת המדינה ולבקשתה, כבר ביום 14/11/10 במסגרת מעצר הימים בתיק מ.י. 24082-11-10 בתנאים הכוללים ערבויות כספיות ומעצר בית מלא ללא פיקוח.

משהוגשה כנגד המשיב מס' ימים לאחר מכן בקשת המעצר, התווספה דרישה לפיקוח במקום מעצר הבית על-ידי המבקשת.

בדיון שנערך בענינו של המשיב ביום 22/11/10 הסכים ב"כ המשיב להותרת התנאים כפי שנקבעו בהחלטת בית המשפט מיום 14/11/10 עד לדיון בבקשה גופה, וב"כ המבקשת הודיעה כי לטעמה יש מקום לדרוש פיקוח אנושי שהינו מחוייב בנסיבותיו של המשיב.

לאחר ששמעתי טיעוני ב"כ הצדדים, נעתרתי לבקשה לדחיית הדיון לצורך לימוד החומר, וקבעתי כי אין מקום בשלב זה להעתר לבקשה להכבדת תנאי השחרור וזאת טרם שניתנה לב"כ המשיב הזכות לעיין בחומר הראיות וזכות הטיעון.

בענין זה אף הוספתי כי המשיב משוחרר בהסכמת המדינה ולבקשתה בתנאים שאינם כוללים פיקוח, ומצוי מזה כ- 8 ימים במעצר בית ללא פיקוח ולא הפר את תנאי שחרורו.

הדיון שנקבע ליום 08/12/10, נדחה אף הוא בשל העובדה כי המשיב התייצב באיחור לדיון והדיון שהיה קבוע ליום 15/12/10, נדחה להיום לאחר שהתבקשה השלמת חקירה מטעם הסנגור.

בפתח הדיון היום טען ב"כ המשיב כי לאחר שבדק את חומר החקירה לרבות נקודות שהושלמו, מסכים לקיומן של ראיות לכאורה. ב"כ המשיב ביקש להצביע על כרסום מה שלטעמו קיים בראיות, ולענין זה השיב ב"כ המבקשת.

לאחר ששמעתי טיעוני ב"כ הצדדים לענין הראיות סבורני כי די בראיות שהוצגו בשלב זה, על מנת לקיים את דרישת הראיות לכאורה לשלב המעצר עד תום ההליכים.

הספקות אותם מעלה ב"כ המשיב והתהיות מקומם נכון לשלב הדיון בתיק העיקרי ולשלב הראיות.

ב"כ המבקשת חזר על עתירתו להוספת פיקוח אנושי, תוך שמבקש הוא להדגיש את המסוכנות הממשית הנשקפת מפני המשיב, אשר מצריכה לטעמו פיקוח אנושי.

ב"כ המשיב עתר להותרת התנאים בהם שוחרר המשיב על כנם, מבלי להכביד בהם על דרך הוספת פיקוח אנושי, והפנה את בית המשפט לעובדה כי שחרורו של המשיב ללא פיקוח נעשה על דעת המבקשת ולבקשתה, כך שהמבקשת אינה יכולה לדבר בשני קולות.

עוד הדגיש ב"כ המשיב את העובדה כי המשיב משוחרר באותם תנאים למעלה מחודש וחצי, ובמהלך כל אותו הזמן, הצדיק את האמון שנתן בו בית המשפט ושמר בקפדנות על התנאים, ולפיכך אין מקום בעת הזו, להכביד בתנאי שחרורו.

ב"כ המשיב אף עתר כי בית המשפט יאפשר למשיב לצאת לטיפולים רפואיים ללא ליו, מאחר ואחיו של המשיב מתקשה בביצוע משימת הפיקוח לטיפולים הרפואיים.

לאחר ששמעתי טיעוני ב"כ הצדדים, ועיינתי בהחלטות הקודמות שניתנו בעניינו של המשיב, באתי לכלל מסקנה כי אין להעתר לבקשה להוספת פיקח אנושי והכבדת התנאים.

המשיב שוחרר כאמור כבר ביום 14/11/10 לבקשת המדינה בתנאים שאינם כוללים פיקוח אנושי.

לו סברה המבקשת כי אכן עסקינן במשיב שהמסוכנות הנשקפת ממנו הינה ברף הגבוה, ומצדיקה פיקוח אנושי, צריכה הייתה לעתור לכך כבר בשלב ראשוני זה.

גם אם אקבל טענת ב"כ המבקשת כי הגוף החקירתי הוא שהסכים לתנאי שחרור אלה ומשעה שנבחן הענין תחת עינה של התביעה, סברה כי יש להכביד בתנאים, הרי שמן הדין היה כי הייתה מזדרזת בעתירתה ומגישה את בקשת המעצר מיד ובסמוך למועד בו שוחרר המשיב, ולא ממתינה 8 ימים עד תום תקופת מעצר הבית שהושתה על המשיב, ורק אז מגישה את הבקשה למעצר עד תום ההליכים.