מדינת ישראל נ' לוי

פסק דין

לפני ערעור על קולת העונש שהוגש על ידי המערערת כנגד המשיב, שנגזר על המשיב בביהמ"ש לתעבורה בנתניה בתיק 4622-10-09 מיום 24.2.10, במסגרתו הורשע המשיב בעבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיפים 62(3) + סעיף 39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), ותקנה 169ב לתקנות התעבורה תשכ"א-1961.

העונש שגזר בימ"ש קמא – מאסר על תנאי בן 3 חודשים ל-3 שנים, שלא ינהג בשכרות או בזמן פסילה, פסילה בפועל לתקופה של 11 חודשים (בלא ניכוי תקופה מינהלית), 4 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים, קנס בסך 500 ₪ או 7 ימי מאסר תמורתו, הקנס ישולם ב-2 תשלומים חודשיים.

על פי העובדות:

ביום 22.8.09 בשעה 03:20 נתפס המשיב נוהג בשכרות, נמצא בבדיקת אוויר נשוף שרמת האלכוהול עמדה על 410 מיקרוגרם לליטר אוויר נשוף.

ביום 22.4.10 המשיב הודה במיוחס לו בכתב האישום.

ב"כ המערערת מציינת כי בימ"ש קמא טעה משהקל עם המשיב ברכיבי הענישה וגזר עונש פסילה בפועל הפחות מעונש המינימום שנקבע בחוק. שגה בימ"ש קמא משניתן לנסיבות אישיות של המשיב, היותו חייל בשירות סדיר, המלצת מפקדו, נסיבות הנהיגה במועד האירוע, מעמד בכורה, בגינן מצא להפחית מעונש המינימום.

הפסיקה מציינת חומרת העבירה. ההלכה מביהמ"ש העליון בשורה ארוכה של החלטות ופסקי דין הינה כי יש לחזק ההרתעה ולשנות תרבות הנהיגה בדרך של מדיניות ענישה מחמירה, ובכך ירימו בתי המשפט תרומתם למניעת תופעת הנהיגה בשכרות.

ב"כ המערערת מפנה לפסיקה רלוונטית, לרבות פסיקה של מותב זה.

ב"כ המשיב מבקש שלא להתערב בגזר הדין של בימ"ש קמא, לאור נסיבות חריגות ויוצאות דופן המצויות באירוע זה. מדובר במשיב שמיוזמתו לקח אחריות על חבריו, ומרגע שנכח לדעת כי חבר שהגיע עם רכבו לבילוי שתה משקה משכר, הפסיק המשיב מיד לשתות, על מנת שיוכל הוא להסיע את חבריו בתום הבילוי. הוא נהג רק לאחר חלוף שעה וחצי או שעתיים, ורק בשעה שחש כי אינו שיכור, בעוד החבר שהיה אמור להסיע את כולם היה שיכור לגמרי.

לגופו של עניין:

דין הערעור להידחות.

1.אין חולק כי העבירה בה הורשע המערער היא בין החמורות, שיש בהן כדי לתרום מהותית לקטל הגובר והולך בדרכים.

אין חולק כי על בית המשפט לתרום את תרומתו המכרעת למיגור עבירות אלה בדרך של ענישה קשה ומרתיעה.

לא בכדי נקבע עונש מינימום לעבירה זו, פסילה בפועל בת 24 חודשים.

בענייננו, גזר בית המשפט עונש פחות מעונש המינימום.

2. ככלל, בית משפט בערכאת ערעור ימנע מלהתערב בשיקול דעתו של בימ"ש קמא מקום שלא נפלה טעות מהותית בגזר דינו, זאת גם אם בית המשפט היה פוסק אחרת.

רק טעות או חוסר סבירות קיצונית, בהטלת העונש, יש בהם כדי להצדיק התערבות בית משפט של ערעור (ראה ע"פ 3332/91 מדינת ישראל נ' יצחק סבג פד"י נו (1) 437).

מכאן, השאלה שניצבת בפני הינה האם גזר הדין לוקה בחוסר סבירות קיצונית עד כדי מקום שיש להתערב בגזר הדין.

3.עיון בגזר הדין מלמד על גזר דין מנומק.