מדינת ישראל נ' לוי(עציר)

החלטה

כתב-האישום

1.כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של הצתה לפי סעיף 448 רישא לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 [להלן: "חוק העונשין"] וסחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין, יחד עם בקשה למעצר עד לתום ההליכים כנגדו.

על-פי עובדות כתב-האישום, המשיב קיבל צו הריסה לקרוואן בלתי חוקי שהציב בישוב גני מודיעין, בו התגורר עם אשתו. המשיב פנה אל המתלונן, שמשמש כמנהל החברה לפיתוח שכונות מגורים ביהודה ושומרון, אותו הכיר היכרות מוקדמת, וביקש ממנו לפנות בשמו אל המינהל האזרחי ולסייע לו למנוע את הריסת הקרוואן.

המתלונן הבהיר למשיב כי אינו יכול לסייע לו, והציע מספר הצעות חלופיות.

בהמשך, במספר הזדמנויות ובאמצעים שונים, איים המשיב על המתלונן במטרה להניע אותו לסייע לו בביטול צו ההריסה; כשפגש אותו במסיבת ברית מילה, המשיב פנה אל המתלונן ואיים עליו: "אם אני אפגע, אתה תיפגע". עוד אמר למתלונן: "כדאי לך לשמור עלי".

ביום 15.12.13, בישוב חשמונאים (מקום המגורים של המתלונן), עמד המתלונן על הכביש בסמוך למדרכה, בפגישה עסקית. המשיב הבחין במתלונן, נסע לעברו במהירות ובאופן מאיים ורק כשהגיע בסמוך אליו, הסיט את רכבו מהמתלונן והמשיך בנהיגה מהירה.

המתלונן נבהל והתקשר אל המתלונן ושאל אותו לפשר מעשיו. הנאשם בתגובה איים עליו והמתלונן ניתק את השיחה.

10 ימים לאחר מכן, ביום 25.12.13, הרסו אנשי המינהל את הקרוואן של המשיב.

הנאשם כעס על כך שהמתלונן לא סייע לו מול המנהל ולא מנע את ההריסה, החליט לנקום במתלונן ולהצית את רכבו.

ביום 29.12.13, בשעה 03:25 לפנות בוקר, הגיע המשיב אל ביתו של המתלונן עם אחר, כשהם מצוידים בארבעה בקבוקי תבערה ובהם בנזין. אותה עת ישנו בבית המתלונן, רעייתו וילדיהם. בחנייה הפנימית של הבית חנו שני כלי רכב השייכים למשפחת המתלונן.

המשיב והאחר זרקו מעל גדר האבן של הבית שני בקבוקי תבערה בוערים לכיוון כל אחד מהרכבים. רכב אחד התלקח וברכב השני פגעו שני בקבוקי תבערה, אשר החליקו אל הקרקע ובערו עליה. המשיב והאחר ברחו מהמקום.

בנו של המתלונן שמע קול פיצוצים, ראה להבת אש מחניית הבית והעיר את הוריו. בני המשפחה, בסיועם של שכנים, הצליחו לכבות את האש באופן שמנע את התפשטותה לתוך הבית.

כתוצאה ממעשיו הלכאוריים של המשיב, נגרם נזק משמעותי לרכבים ולחפצים אחרים שהיו בסמוך אליהם, כאשר בסך הכל נגרם למתלונן נזק כספי של למעלה מ- 200,000 ₪.

טיעוני הצדדים

2.ב"כ המבקשת טענה לקיומה של תשתית לכאורית על בסיס: עדויות המתלונן אודות איומי המשיב שקדמו להצתה; עדויות עדי ראיה למקרה אירוע בו נסע המשיב במהירות ברכבו לכיוונו של המתלונן; מסרונים וכן אמירה של המשיב מסרטון שהעלה לפייסבוק, ביום בו הרסו את הקרוואן שלו, בו הוא נשמע אומר איזה רגוע, יש לי פה מלא דלק, בא לי לשרוף את הטרקטור, את כולכם"; זיהוי של המשיב על ידי רכז המודיעין בסרטי מצלמות האבטחה המצויות בשביל הסמוך לבית המתלונן, כאחד מהשניים שנצפו נמלטים מהזירה; התנהגותו המפלילה של המשיב לאחר ההצתה, שכוללת אמירות לאשתו בשיחות טלפון; שימוש בטלפון נוסף, במקביל לטלפון הרגיל שלו, אשר את קיומו הכחיש; שיחה עם ידידה, סטודנטית למשפטים, על איכוני טלפון והאזנות סתר – אשר התקיימה מייד לאחר האירוע; אמירות מפלילות של המשיב לחשוד נוסף ולמדובב בתא המעצר; בחלק מחקירותיו שמר המשיב על זכות השתיקה ולא מסר הסבר לראיות נגדו.

3.ב"כ המשיב טען כי התביעה הציגה מארג ראיות נסיבתיות, המספיקות לשלב החקירה בלבד, ואינן מגיעות לכדי ראיות לכאורה – כך שלמעשה טען לעוצמת הראיות. הדגיש, כי גם בשלב זה של המעצר, הראיות הנסיבתיות צריכות להצביע על אפשרות אחת בלבד. הבהיר, כי אין מחלוקת לגבי השיחות אשר התקיימו בין המשיב למתלונן, כי אכן התקיים האירוע עם הרכב – אם כי המשיב מציע פרשנות שונה, וכן אין מחלוקת כי התרחשה הצתה. באשר למניע למעשה, הצביע על כך כי שני בתים נוספים נהרסו – האחד של עמוס עטיה, אשר נעצר אף הוא אך שוחרר בהמשך. בהקשר זה טען הסניגור, כי יש להשוות את מצבו של המשיב למצבו של עטיה, ודי בכך כדי להורות על שחרורו. עוד הצביע על האינטרס של המתלונן אשר היה פעיל במהלך החקירה, והוא שחשד במשיב, כאשר המשטרה לא העמיקה בכיווני חקירה נוספים – למרות שהמדובר באדם שיש לו אויבים רבים. באשר לראיות הישירות, הכוללות את סרטוני האבטחה והזיהוי של המשיב על-ידי רכז המודיעין טען, כי צפייה בסרטונים מעלה כי לא ניתן להבחין בדבר, לרבות לא בסימן המייחד את המשיב. עוד טען הסניגור, כי לא ניתן ללמוד על התנהגות מפלילה לאחר האירוע, שכן מרשו עבר לצפון יחד עם אשתו, באשר היו הם מחוסרי דיור, ובמקביל עבד בצפון הארץ. עוד הפנה לתכני השיחות עם המדובב, מהם – לגישתו – לא ניתן ללמוד על תכנים מפלילים.

המסגרת הנורמטיבית

4.כידוע, בשלב זה בחינת הראיות היא לכאורית בלבד. במסגרת השאלה אם לעצור נאשם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו על בית המשפט לבחון אם בחומר החקירה מצוי הפוטנציאל הראייתי, אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת העורר (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996)).

5.דברים אלה נכונים, אף במקום בו חומר הראיות כולו מבוסס על מארג של ראיות נסיבתיות, וזאת, בתנאי שגלומה בחומר הראייתי הנסיבתי אפשרות סבירה להרשעה בתום ההליך העיקרי (בש"פ 3255/13 חרב נ' מדינת ישראל, מיום 20.5.13, בפסקה 11, וראו גם בש"פ 2911/08 שוקרון נ' מדינת ישראל, מיום 10.4.08; בש"פ 4306/09 אבו ואסל נ' מדינת ישראל, מיום 4.6.09; בש"פ 1636/13 קאניאוונג נ' מדינת ישראל, מיום 24.3.13).