מדינת ישראל נ' לוי ואח'

החלטה

מונחת לפניי בקשה להמצאת חומר חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982 (להלן: "החסד"פ).

החומר שהתבקש נוגע למתלונן, וכולל נתונים בדבר עברו הפלילי של המתלונן, וכן מבדי"ם בקשר לעבירות אלימות. המשיבה מתנגדת לבקשה.

בדיון שהתקיים לפניי היום, שטחו הצדדים את טענותיהם והפנו לפסיקה מתאימה.

טרם הכרעה בבקשה יש לבחון את מסגרת האישום, תשובת הנאשמים וטעמי כפירתם במיוחס להם, וחלקו ומעמדו של המתלונן בהשתלשלות הארועים נושא כתב האישום.

כתב האישום מייחס לשלושת הנאשמים עבירה של תקיפה וחבלה ממשית על ידי שניים או יותר, עבירה על סעיף 382(א) +380 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").

הנאשמים בעלים של קיוסק. על פי הנטען בכתב האישום, המתלונן נכנס לקיוסק ביום 9.3.09 בשעת ערב, דרש פיצוחים ולא שילם עבורם. בתגובה התבקש לצאת מהקיוסק, ובאותן נסיבות החלו המתלונן ונאשם 1 לדחוף זה את זה. לאחר שהשניים נפלו יחד על המדרכה, תקף נאשם 1 את המתלונן חבט בראשו, בעט בגופו וגרר אותו על הרצפה.

המתלונן עזב את המקום וחזר תוך זמן קצר כשהוא אוחז בידו מקל עץ. בד בבד יצא נאשם 1 עם אלה מעץ מהקיוסק וחבט במתלונן, ובתגובה הניף המתלונן את האלה כלפי נאשם 2 שיצא מהקיוסק. בשלב זה תקפו שלושת הנאשמים את המתלונן שהיה שכוב על הרצפה בחבטות ובבעיטות, ובהמשך לאחר שנכנסו לקיוסק וחזרו שוב החוצה, המשיכו נאשמים 2 ו – 1 לתקוף את המתלונן. המתלונן נזקק לטיפול רפואי עקב החבלות שנגרמו לו ופונה באמבולנס מהמקום.

הנאשמים הודו בכל ההשתלשלות העובדתית המתוארת, אך טענו להעדר אחריות פלילית בהתאם לסייג של הגנת בית עסק לפי סעיף 34י1 לחוק העונשין. לטענתם, נעשו מעשיהם כדי להדוף באופן מיידי את מי שהתפרץ או ניסה להכנס לבית העסק לשם ביצוע עבירה.

למקרא המתואר בכתב האישום, כמו גם תשובת הנאשמים לאישום, ברי כי חלקו מעמדו והתנהלותו של המתלונן בהשתלשלות הארועים יהוו בבוא העת, עם שמיעת הראיות בתיק, נתונים בעלי משמעות ממשית, והם מצויים בגרעין החומר הרלבנטי לשם הערכת התיק וההכרעה בו.

עיון ברשימת עדי התביעה מעלה כי המתלונן הוא העד היחיד בשר ודם שעתיד להעיד מתוך מעגל הנוכחים בעת הארוע, זולת הנאשמים עצמם (יתר העדים הם שוטרים). נתון זה אף בו יש כדי לחזק את מרכזיות וחשיבות עדותו של המתלונן.

לצד עדות המתלונן קיים תיעוד מזמן אמת ממצלמות האבטחה של בית העסק, שהצדדים הסכימו להגישו כראיה, ולבקשת המאשימה ובהסכמת ב"כ הנאשמים צפיתי בו. בסרט האבטחה ניתן לראות את מהלך הדברים מחוץ לבית העסק בשטח המדרכה, החל מנפילת המתלונן ונאשם 1 על המדרכה בשלב הראשון של הארועים, ועד לשובו של המתלונן בהמשך והשתלשלות הארועים לאחר מכן. בנסיבות אלה ביחס לחלק מן הארועים יש תיעוד מצולם מזמן אמת, ועדות המתלונן אינה עדות יחידה. בניגוד למשתמע מטיעון המאשימה, אין בקיומו של התיעוד כדי לבטל את החשיבות והמשקל של עדות המתלונן, ומשקלה של כל ראיה וראיה והשתלבותן במארג הראייתי הכולל יקבעו בעת המתאימה על ידי המותב הדן בתיק.

כעולה מן המקובץ, מעורבותו של המתלונן בארועים נושא האישום היא מרכזית ביותר, והפוטנציאל הראייתי הגלום בעדותו עשוי להיות נכבד.

על רקע נתונים אלה יש לבחון ולהכריע מהי מידת הרלבנטיות, הזיקה והנגיעה של עברו הפלילי של המתלונן, ושל תיקי אלימות תלויים ועומדים בעניינו, לצורך בירור והכרעה באישום לרבות טענת ההגנה שהועלתה.

שני הצדדים הפנו את בית המשפט לאסמכתאות הנוגעות למבחנים להגדרת חומר חקירה, אך בהיות ההלכות מוכרות וידועות לצדדים ובכלל, ומכיוון שהמחלוקת הלכה למעשה היא על יישומן של ההלכות ולא על ההלכות עצמן, רואה אני את עצמי פטורה מלחזור על מושכלות ראשונים.

לצורך יישומו של מבחן הנגיעה שהתגבש בפסיקה, יש חשיבות לבחון בין היתר את התכלית שלשמה מבוקש החומר ואת עוצמת הקשר בין האישום לבין המידע המבוקש לגבי העד. כבר נקבע בהלכה הפסוקה שלא הרי עתירה לקבלת חומר שכל תכליתו היא פגיעה במהימנות העד, כהרי עתירה לקבלת חומר שיש לו פוטנציאל להאיר נתונים מהותיים לגופו של האישום. לפיכך, היקפו של החומר שיוגדר כבעל נגיעה במקרה האחרון סביר שיהיה רחב יותר. בנוסף, נקבע כי הגדרת גבולותיו של חומר החקירה ניזונה ומושפעת גם מההשלכות שיש בחשיפת החומר על אינטרסים נוגדים אחרים ובעוצמת הפגיעה בצדדים שלישים.

וכדברי בית המשפט בבש"פ 5881/06 בניזרי נגד מדינת ישראל:

"מקום שהנזק לעד מחשיפת המידע הוא מינימאלי או שאינו קיים, או לחלופין, הנזק קיים, אלא שיש חשיבות של ממש לחשיפת העבר להגנתו של הנאשם, מן הראוי לאפשר העיון. מתוך שמקובל עלינו כי אין חקר לתבונתו של סנגור מוכשר, מן הראוי אולי לכלול במסגרת זו גם מקרים שבהם התועלת עבור הנאשם היא בשוליים ולאו דווקא בנתיב המרכזי".

אשר למידע על מבדי"ם, אכן, ככלל תיקים פתוחים שלא עברו ביקורת שיפוטית וכן מידע על תיקים תלויים ועומדים, אינם מהווים בדרך כלל חומר חקירה, אבל עוד בבג"צ 233/85 אל הוזייל נגד משטרת ישראל, נקבע כי:

"אם נוכח התובע, כי תיק חקירה מסוג זה, בשל תוכנו ובשל מהותו או בשל נסיבות מיוחדות הקשורות בו, בכל זאת עשוי להיות בעל משמעות של ממש לשם קביעת מהימנותו של העד או לשם מתן הכרעה צודקת בנושא אחר המתעורר במשפט, כי אז מחובתו של התובע לפעול למען הבא את המידע הדרוש לידיעת הסניגוריה".