מדינת ישראל נ' לבקיראת(עציר)

החלטה

השתלשלות ההליכים

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו שני אישומים. האישום הראשון, עניינו אירוע מיום 05.01.14 בו מיוחסת לנאשם עבירה של נהיגה בזמן פסילה וללא ביטוח, ואילו האישום השני, עניינו אירוע קודם מיום 16.01.12 בו מיוחסת לנאשם עבירה של נהיגה בזמן פסילה וללא ביטוח (להלן: "האישום השני" או "האירוע הקודם").

בפתח ישיבת ההקראה, הודה הנאשם באמצעות בא כוחו באישום הראשון ולגבי האישום השני העלה טענה מקדמית לפיה יש לבטל אישום זה מאחר והנאשם כבר נשפט על אותו אירוע ולחילופין, מחמת טענה של "סיכון כפול" או מכח סעיף 239א' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב- 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי") (ראה פרוטוקול הדיון מיום 10.02.14 עמ' 4).

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, דנתי בהרחבה בטענות הצדדים וקבעתי בהחלטתי מיום 18.02.14 כי אין לקבל את טענת הנאשם לעניין "סיכון כפול" או "כבר הורשעתי" אולם, יש להורות על ביטול האישום השני וזאת מחובת הצדק שביסודה שני טעמים: האחד, שהתביעה לא ריכזה בכתב אישום אחד את כל האישומים כנגד הנאשם בגין אותו אירוע; והשני, שהנאשם לא נחקר ולא הוגש נגדו כתב אישום בגין אותה עבירה, ובהינתן שחלפה למעלה משנה מיום ביצוע העבירה, לא ניתן כיום על פי סעיף 239א לחוק סדר הדין הפלילי להגיש נגדו את כתב האישום.

משכך, הורתי על ביטול האישום השני ודינו של הנאשם נגזר בגין האישום הראשון המתייחס לאירוע מיום 05.01.14, זאת על סמך הודאתו.

אציין כי במשך כל התקופה הנאשם שהה במעצר עד לתום ההליכים ולאחר מתן גזר הדין הפך לאסיר, זאת נוכח עונש המאסר שהוטל עליו למשך ששה חודשים, שמניינם החל מיום מעצרו.

כנגד פסק הדין הנ"ל הוגשו שני ערעורים הדדיים לבית משפט המחוזי בירושלים. המאשימה ערערה על זיכויו של הנאשם מהאישום השני ועל קולת העונש, ואילו הנאשם ערער על חומרת העונש שהוטל עליו בגין האישום הראשון.

הדיון בערעורים אוחד ובית המשפט המחוזי (כב' השופט א' דראל), הגיע למסקנה בדיון מיום 27.03.14 כי לא ניתנה למאשימה הזדמנות לטעון בשאלת קיומה של הגנה מן הצדק טרם מתן ההחלטה על ביטול האישום השני. ועל כן כך קבע:

"בשלב זה לא מצאתי להידרש לערעורים הנגדיים המתייחסים לאישום השני [האישום הראשון כאן, נ.מ.], שכן לטעמי נפל פגם בהחלטתו של בית משפט קמא בכל הנוגע לאישום הראשון [האישום השני כאן, נ.מ.]. בית משפט קמא במסגרת ההחלטה דן בהרחבה וביסודיות בסוגיות שעמדו לפתחו ואולם עיון בפרוטוקול הדיון מלמד כי לא נטענה כלל לפניו טענה לקיומה של הגנה מן הצדק ומשכך, לא ניתנה למערערת הזדמנות לטעון בשאלה זו טרם מתן החלטה."

ומשכך, הוחזר הדיון לבית משפט זה על מנת לאפשר שמיעת טענות הצדדים בסוגיית הגנה מן הצדק ובתוך כך בוטלו הכרעת הדין וגזר הדין ומעמדו של הנאשם הוחזר למעמד של עצור עד לתום ההליכים כפי שהיה עד למתן הכרעת הדין.

טענות הצדדים

בדיון שנקבע בפניי ליום 08.04.14 חזר הסניגור על טענותיו והוסיף כי מאחר וחלף זמן ממועד ביצוע העבירה נשוא האישום השני, בהצטרף לעובדה כי כבר הורשע בעבירה אחרת בגין אותו אירוע, גרם לו הדבר לזנוח ראיות שהיו יכולות לסייע בידו להתגונן מפני אותו אישום.

לטענת הסניגור, היה לנאשם מסמך לפיו אותה פסילה כבר בוטלה במועד האירוע נשוא האישום השני. אולם, מאחר וכבר הורשע ונידון בשנת 2012 בגין עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה בתוקף, הוא איבד את המסמך וכיום, לאחר כשנתיים אין ביכולתו להתגונן מפני האישום המיוחס לו בגין אותו אירוע.

הסניגור חזר על טענתו כי הנאשם לא זומן לחקירה ולא הודע לו כי הוא חשוד בביצועה של עבירת נהיגה בפסילה, ועל כן לא ניתן להעמידו לדין כיום בגין אותה עבירה בחלוף התקופה הקבועה בסעיף 239א' לחוק סדר הדין הפלילי.

ב"כ המאשימה ביקש להגיש את טיעוניו בכתב ועל כן דחיתי המשך הדיון להיום והמאשימה הגישה את טיעוניה כאמור בכתב.

לטענת המאשימה, העמדתו לדין של הנאשם בגין עבירה שבוצעה באירוע הקודם, איננה מהווה התעמרות כלל בנאשם ואינה פוגמת בזכותו להליך הוגן. נהפוך הוא, התמונה העולה מכתב האישום שבפנינו מבססת את המסקנה כי המדובר בנאשם שעשה שימוש עקבי ברכב בהיותו פסול ביודעין.

עוד טוענת המאשימה כי על הנאשם היה לבקש, בטרם הרשעתו באירוע הקודם, לתקן את כתב האישום ולהוסיף לו עבירה של נהיגה בזמן פסילה.

לטענת ב"כ המאשימה לא ברור כיצד תיפגע הגנתו של הנאשם ו/או כיצד תחושת הצדק תיפגע באותו המקרה ככל שאישום מס' 2 לא ימחק.

עוד טוען ב"כ המאשימה כי עיון בחקירתו של הנאשם תחת אזהרה מיום 16.01.12 בעקבות האירוע נשוא אישום מס' 2 מעלה כי הוא מסר לחוקריו גרסה שקרית לפיה הרישיון הוחזר לו על ידי בית המשפט.