מדינת ישראל נ' כראדי

החלטה

הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר המבקש ביום 14.10.09 נדחית.

סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן – החוק) קובע, כי בית המשפט רשאי לבטל פסק דין שניתן בהעדר הנאשם, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדיון או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.

המבקש לא העלה כל סיבה מוצדקת לכך שלא התייצב לדיון בעניינו. טענתו לפיה הוא לא ידע על מועד הדיון, אין בה ממש. מדובר בהזמנה לדין אשר נמסרה למבקש על ידי שוטר התנועה מיד לאחר רישום הדו"ח, ובה צויינו במפורש מקום ושעת הדיון.

טענת המבקש לפיה הוא שהה "בחוסר וודאות כלכלית וחברתית", אין בה, כשלעצמה, כדי להצדיק את אי התייצבותו לדיון אליו זומן כדין.

נקבע בפסיקת בית המשפט העליון, כי אמנם לכל אדם זכות ליומו בבית המשפט, אולם זכות זו אינה מוחלטת, ויכול שהתנהגותו של הנאשם תותיר את בית המשפט ללא ברירה ויצטרכו לדון בעניינו גם בהעדרו. הוראות החוק בעניין מתן פסק דין בהעדר אינן בעלות גוון טכני, אלא בבסיסן עומדים שיקולים מהותיים ביותר. הן נועדו למנוע מצבים בהם יוכל נאשם לסכל או לעכב את ההליך באמצעות אי התייצבותו לדיון בעניינו. ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האיכפתיות של הנאשם. מערכת המשפט חייבת לשאוף לכך שהמשפטים ינהלו כסדרם ובמועד שנקבע להם וכי לא יתפתח או יתרחב הנוהג של דחיות מיותרות או של דיון כפול שלא לצורך, שיש בהם כדי להעמיס על קופת הציבור ועל בתי המשפט עומס נוסף. משלא מתייצב הנאשם לדיון אליו זומן כדין וכשאין בידו שום סיבה מוצדקת לאי התייצבותו, אין הוא יכול להלין אלא על עצמו (רע"פ 2586/10 אלי אסולין נ' מדינת ישראל פס"ד מיום 21.4.2010, פורסם במאגרים המשפטיים; ר"ע 418/85 פרץ רוקינשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 279; רע"פ 8445/07 אברהם קדוש נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים המשפטיים; רע"פ 8333/09 פיראס חביבי נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים המשפטיים).

יתר על כן, המבקש גם לא הראה כי ייגרם לו עיוות דין כלשהו אם לא יבוטל פסק הדין. המבקש איננו חולק בבקשתו על כך שביצע את העבירות שיוחסו לו בכתב האישום – נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף וללא תעודת ביטוח בת תוקף. טענת המבקש לפיה ביום ביצוע העבירה רישיונו פקע פחות משנתיים, אין בה ממש. העבירה בוצעה על יד המבקש ביום 1.4.2009, כאשר על פי אישור משרד הרישוי שצורף לבקשה, רישיון הנהיגה של המבקש פקע ביום 20.5.2006. רישיון הנהיגה הזמני שקיבל המבקש לאחר מכן, לא היה תקף בעת ביצוע העבירה ועל כן, איננו בא במניין הימים בחישוב תקופת הפקיעה. מכל מקום, המבקש, כאמור, איננו חולק על כך שהוא נהג ללא רישיון נהיגה תקף בנסיבות המתוארות בהזמנה לדין.

העונש שהוטל על המבקש בגזר הדין הינו עונש סביר ומקובל לעבירות אותן ביצע וגם מן הטעם הזה, לא ייגרם כל עיוות דין למבקש אם לא יבוטל פסק הדין.

יצויין עוד כי הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה על יד המבקש רק ביום 3.3.2010, כאשר פסק הדין הומצא למבקש כבר ביום 25.10.09. זאת, בניגוד לסעיף 130 (ח) לחוק, אשר קובע כי בקשה לביטול פסק דין תוגש בתוך 30 יום מיום שהומצא פסק הדין לנאשם. בפי המבקש אין כל הסבר לפשר האיחור הניכר בהגשת הבקשה וגם מן הטעם הזה, דין בקשתו להדחות.

מכל הטעמים האמורים לעיל, משלא הובא כל טעם מוצדק לכך שהמבקש לא התייצב לדיון אליו זומן כדין, ומשלא הראה המבקש כי ייגרם לו עיוות דין אם לא יבוטל פסק הדין, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות. פסק הדין מיום 14.10.09 יעמוד, אפוא, על כנו.

המזכירות תמסור העתק החלטה זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"ג סיון תש"ע, 26 מאי 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: