מדינת ישראל נ' כהן(עציר)

החלטה

עניינה של החלטה זו, בקשת ב"כ הנאשם לפסילת המותב מלהמשיך ולדון בעניינו של הנאשם.

א.רקע כללי:

כתב האישום בתיק זה הוגש מלכתחילה כנגד הנאשם ובת זוגו לחיים, רחל נקר (להלן: "רחל") במשותף.

בתום שמיעת פרשת ראיות התביעה, משהודיעו באי כוחה של רחל כי אין בדעתם להעידה, ביקשה המאשימה להפריד את הדיון באופן שיוגש כתב אישום מתוקן כנגד זו האחרונה, ורק לאחר סיום ההליך הפלילי בעניינה, ימשך הדיון בעניינו של הנאשם, אשר לגביו הוגש כתב אישום בנפרד.

נעתרנו לבקשת באת כח המאשימה והורינו על הפרדת הדיון בעניינם של הנאשם ורחל.

במקביל לשמיעת הראיות בעניינה של רחל, המשכנו בשמיעת ראיות אשר נסבו על כשרותו המשפטית ולקותו השכלית ולצורך כך הוזמנו למתן עדות חברי ועדת האבחון שנתנו חוות דעת לגביו לקראת ההליך שבפנינו וכן חברי ועדת האבחון שדנו בעניינו בהליך קודם בשנת 2002.

הכרעת הדין בעניינה של רחל ניתנה ביום 24.05.10 ולפיה, זוכתה מעבירת הרצח והורשעה בעבירה של סיוע לרצח.

ביום 25.05.10 קבענו ישיבת תזכורת בעניינו של הנאשם לצורך קביעת מועדים להמשך שמיעת הראיות בעניינו, ובישיבה זו, ביקש בא כוחו לפסול את המותב מלהמשיך ולשמוע ראיות בעניינו.

ב.טיעוני בא כוח הנאשם:

ב"כ הנאשם בטיעוניו בכתב טען כי בית המשפט קבע קביעות עובדתיות במסגרת הכרעת דינה של רחל, ובנסיבות העניין, לא יהא "ניתן הוא לשכנוע בלב פתוח ובנפש חפצה בחפותו של הנאשם".

הוסיף וציין ב"כ הנאשם כי "מכל בחינה מעשית", כהגדרתו, פסק בית המשפט כי "אשמתו של הנאשם בעבירת רצח הוכחה לפניו מעבר לכל ספק סביר" עוד בטרם הסתיימה פרשת התביעה במשפטו.

זאת ועוד, לשיטת ב"כ הנאשם בית משפט זה לא יהא פתוח לקבל, למשל, את טענת האליבי שטען הנאשם בפתח משפטו, וכי מעבר לפגיעה בזכותו של הנאשם להליך משפטי הוגן, אזי, המשך משפט בפני המותב דנן, עלול לגרום כלשונו "לפגיעה אנושה באמון הציבור בבית המשפט שכן דינו של הנאשם בפני המותב, הוכרע".

ג.טיעוני באת כח המאשימה:

באת כח המאשימה התנגדה לבקשה משני נימוקים – האחד – בהתייחס לעיתוי העלאת טענת הפסלות והשנייה – בהתייחס לממצאים שנקבעו בהכרעת דינה של רחל, והאם ממצאים אלו מבססים חשש ממשי למשוא פנים בעניינו של הנאשם.

לעניין עיתוי העלאת בקשת הפסלות, הפנתה באת כח המאשימה להוראת סע' 146 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב 1982, ולשיטתה, היה על הסניגור לטעון את טענת הפסלות סמוך לאחר היוודעה של עילת הפסלות, דהיינו, לאחר מתן ההחלטה בדבר הפרדת הדיון במשפטם של הנאשם ורחל והשארת שני המשפטים בפני אותו מותב, חרף ההתנגדות להפרדת הדיון.

זאת ועוד, באת כח המאשימה ציינה כי ב"כ הנאשם ידע שעל בית המשפט להכריע באחריותה של רחל כמי שביצעה, בצוותא חדא עם הנאשם את עבירת הרצח.

הטעם השני שבהתנגדות באת כח המאשימה מתייחס לממצאים שנקבעו בהכרעת דינה של רחל ואשר לגישת ב"כ הנאשם מבססים חשש ממשי למשוא פנים בעניינו של הנאשם.

לעניין זה, טענה באת כח המאשימה כי הרשעת רחל התבססה על דבריה במשטרה, תוך שבית המשפט נמנע מקביעת ממצאים עובדתיים בנוגע לאשמתו של הנאשם, והקביעות הן ביחס לרחל, ולה בלבד.

עוד צויין כי הממצאים העובדתיים שהביאו להרשעת רחל, התגבשו באמצעות היסק, מתוך מכלול הראיות הרלוונטיות ולא ראיות ישירות והרשעתה התבססה על המשמעות המשפטית שניתנה להשתלשלות העובדתית שתוארה על ידי רחל ואמרותיה בחקירתה במשטרה, ועליה לא חלקו סנגוריה.