מדינת ישראל נ' יצחקי

בפני

שופטת שרית קריספין-אברהם

הכרעת דין

כנגד הנאשם נרשמה ביום 26.10.09, הודעת תשלום קנס בגין נהיגה ללא חגורת בטיחות, עבירה על תקנה 83(ב) לתקנות התעבורה.

הנאשם כפר באישום המיוחס לו, וביום 13.1.11, נשמעו הראיות בתיק שבנדון.

מטעם המאשימה, העיד רס"מ דורון בהסטקר, והוגשו הודעת תשלום הקנס ושכתוב הנסיבות המיוחדות.

ע"פ גרסת המאשימה, הנאשם נהג ברכב בגבעתיים, בדרך יצחק רבין, מכיוון צפון לכיוון דרום, ובהגיעו בסמוך לבית מספר 84, נצפה על ידי עד התביעה, כאשר הוא אינו חגור בחגורת בטיחות ואבזם החגורה תלוי למעלה. משאותת העד לנאשם לעצור רכבו, האיץ הנ"ל את הרכב, אך נעצר אחרי מרחק קצר וחזר לאחור.

מפי הנאשם נרשם " יצאתי עכשיו והראש לא היה במקום".

על פי גרסת הנאשם, הוא היה חגור, השוטר הורה לו לעצור אך הוא לא הבחין בכך והנוסע לצידו הסב תשומת ליבו לשוטר. לדבריו, לא ניסה להאיץ ולברוח, ולראיה, חזר למקום.

הנאשם טען כי עד התביעה אפשר לו לבחור בין רישום הזמנה לדין בגין אי ציות לאות של שוטר, לבין הודעת תשלום קנס בגין אי חגירת חגורת בטיחות, והוא בחר באפשרות השנייה.

מטעם הנאשם העיד עד הגנה, מר מוטי שטרן, שנסע עמו ברכב באותו מועד, ותמך בגרסתו לפיה היה חגור בחגורת בטיחות.

לאחר שבחנתי גרסאות הצדדים, הראיות שהוגשו מטעמם ושמעתי עדויותיהם, השתכנעתי במידה הנדרשת במשפט פלילי כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום

וזאת מהנימוקים הבאים:

עד התביעה תיעד באופן מפורט את נסיבות ביצוע העבירה, תוך התייחסות לכל רכיביה ולעובדות הרלוונטיות לאישום. העד תיאר את מקום עמידתו ואת המרחק הקצר ממנו הבחין בנאשם ובעבירה.

עדותו של עד התביעה הייתה עניינית, בהירה, עקבית ולא נסתרת בחקירה נגדית.

גרסת הנאשם לפיה היה חגור, ולמעשה, "בחר" בעבירה שיוחסה לו על מנת להימלט מאישום חמור יותר, אינה סבירה בעיני. אם אכן לא עבר כל עבירה, מדוע לא אמר זאת לעד ועמד על כך שדבריו יירשמו? בפועל, נרשמה מפיו ראשית הודיה בעבירה שייחס לו עד התביעה.

עדות עד ההגנה עלתה בקנה אחד עם זו של הנאשם, אך נראה כי העד, בתור עמית לעבודה, ולו לשעבר, של הנאשם, אינו נטול עניין בתוצאות ההליך.

לאור כל האמור לעין, ולאחר ששבתי והזהרתי עצמי, שכן עדות יחידה הוצגה בפני במסגרת פרשת התביעה, הנני קובעת כאמור, כי הנאשם עבר עבירה של נהיגה ללא חגירת חגורת בטיחות, כמיוחס לו בכתב האישום שבנדון.

זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, ו' אדר תשע"א , 10 פברואר 2011, במעמד הצדדים.