מדינת ישראל נ' טורי(עציר)

החלטה

האישום וראיות התביעה

לפני בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים הפליליים נגדו.

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות חבלה בכוונה מחמירה, נשיאת נשק, איומים וחבלה במזיד.

על פי כתב האישום, ביום 12.11.11, סמוך לשעה 12:00 הגיע הנאשם עם בנו חאלד ואחרים לבית משפחת בחירי ברהט, כאשר חסן נושא אקדח, המשיב נושא אלת עץ והאחרים מקלות.

על פי הטענה תקפו קושרים אלה מספר בני משפחת בחירי. הדבר החל בכך שחסן הצמיד אקדח לראשו של איימן בחירי, ולאחר מכן הכו אותו המעורבים באלה ובמקלות. לחצר יצא הישאם אלבחירי, והוא הוכה במקל ובקת האקדח. חאלד אלבחירי הגיע למקום לאחר שהוזעק טלפונית וניסה להרחיק את התוקפים, אך חסן הצמיד אקדח לראשו והמשיב עם יתר המעורבים הכו אותו בקלות בכל חלקי גופו. עימאד, בנו של חאלד היה בבית וניסה להימלט ברכב, אך חסן ירה מספר יריות אקדח, אשר פגעו ברכב. עימאד ברח ברגליו, וחסן שבר את השמשה באמצעות אלה.

עוד נטען כי בעזבם את המקום ברכב, הבחינו בקטין בן משפחת בחירי, פגעו בו באמצעות הרכב. הקטין נפל במקום, וחסן יצא מהרכב הצמיד האקדח לראשו של הקטין ואמר לו "מה אני רוצה לעשות לך". המשיב והאחרים יצאו גם כן מהרכב וחסן עם אחד מחמד הכו אותו. אז נסעו כולם מהמקום, כאשר חסן ממשיך לירות באוויר.

לפי כתב האישום, לנפגעים נגרמו פצעים וחבלות כמפורט בכתב האישום. לרוב מדובר ב שפשופים, אך לאחד נגרמה גם יד שבורה, ולאחר חתך בראש שטופל בסיכות. כמו כן נגרם נזק לשמשה הקדמית של רכבו של חאלד.

הסנגור חולק על קיומן של ראיות לכאורה בתיק זה. הסנגור אף טוען כי כתב האישום אינו מגלה ראיות לעבירה החמורה בה הואשם המשיב, חבלה בכוונה מחמירה.

ראיות התביעה מבוססות על עדויות הנפגעים הנ"ל. העדויות מחוזקות בממצאים רפואיים המתארים את הנזקים המתוארים בכתב האישום, וכן ממצאים אובייקטיביים מהזירה, לרבות צילומים המלמדים על ניפוץ כלי רכב, ירי לעבר רכב, ודם שנשפך בזירה.

איכות הראיות

ישנן סתירות לא מעטות בגרסאות העדים. אין מדובר רק בסתירות בין עד אחד לעד אחר, אלא העדים עצמם סותרים לא פעם את עצמם, מהודעה אחת לאחרת, וזאת בעניינים שיש בהם ממש. הסנגור סבור כי ריבוי הסתירות ועוצמתם, מציב קושי לתביעה כבר בשלב זה של ההליך, המחייב את המסקנה שאין ראיות לכאורה בתיק. יאמר כבר עתה כי עיינתי בראיות אלה ואף שאין לקבל את המסקנה מרחיקת הלכת של הסנגור שאין כלל ראיות לכאורה, הסתירות בעדויות המתלוננים יוצרות מסה קריטית, אשר מקימה פגם של ממש בראיות התביעה, המחייב מתן עדיפות לקבלת חלופה.

הסנגור ציין לשבח את החוקרים בתיק זה אשר עמדו על הסתירות ולא היססו לחקור את עדי התביעה ולדרוש מהם הסברים לסתירות שבדבריהם, ובין העדים לבין עצמם. זאת, במסגרת מעין "סבב שני" של עדויות הנפגעים, אשר נועד להשלים, להבהיר ואף לעמת עם הקשיים בעדויות. אכן, מיקוד החוקרים על הבעיות, כפי שאכן ראוי לעשות, בחיפוש אחר האמת, מסייע להבחין בקשיים כבר בשלב זה.

יוקדם עוד, כי ידוע שבאירוע מהיר אלים ומרובה משתתפים, יהיו לעולם סתירות בין עדי התביעה. במקרים כאלה, דווקא התאמה מושלמת של הגרסאות עלולה לעורר חשד, אם אין הסבר מניח את הדעת. יחד עם זאת, אני מסכים עם הסנגור כי במקרה זה טיב הסתירות חורג מן הרגיל.

כך לדוגמא, טבעי הדבר שלא כל אחד יראה את כלי הנשק שכולם מחזיקים. אם אחד מייחס החזקת אקדח לאחד ואחר מייחס לשניים, הרי שלגבי הראשון אמרינן "לא ראינו אינה ראיה", לפחות לשלב המעצר, עד שהדברים ייבדקו היטב. אולם, במקרה דנן יש סתירות הנראות על פניהן מהותיות יותר.

טענת המדינה היא, כי למרות הסתירות הרבות, יש נו גרעין ברור של מהלך האירוע, עליו מעידים העדים. לשיטתה, בשים לב לכך שהאירועים עצמם מחוזקים בנסיבות אובייקטיביות, הרי שהמקום לבחון את הסתירות הוא בתיק העיקרי ולא במסגרת שלב המעצר.

אכן, ההלכה היא כי בשלב זה אין בית המשפט נכנס לדקדוקים ולבחינת מהימנות לכאורה. אולם, ישנם מקרים, כמו במקרה הזה, בהם בית המשפט חיי בליתן משקל של ממש לסתירות הרבות בתיק, בשל אופיין, מהותן ומשקלן המצטבר. במקרים של קשיים כאלה בראיות, יש להחיל את הכלל אותו הבהיר כב' השופט עמית לאחרונה (בש"פ 5564/11 פלוני נ' מדינת ישראל (מיום 8.8.11)), לפיו ככל שעוצמת הראיות חלשה יותר כך תגדל הנכונות לשחרר בחלופת מעצר.

יוער כי לא כל טענות הסנגור אודות הראיות נכונות, ומסקנתו כי הכל חסר ערך, היא מרחיקת לכת. כך לדוגמא, הסנגור מצביע על סתירה לכאורה בדבריו של עמאד, בין ההודעה הראשונה לשנייה. בראשונה משתמע שלא ייחס החזקת אקדח, אלא לסלימאן ולחסן בנו של המשיב אך לא לחסיין (המשיב), ובהודעה השנייה ייחס גם לחסיין המשיב החזקת אקדח, ולמעשה טען כי היו שלשה אקדחים בזירה. אולם, עיון בהודעה הראשונה מגלה שאין סתירה בדברים. ההודעה הראשונה קצרה. החוקר שרשם את ההודעה איית אחרת את השמות. את שם האב רשם "חסן", ושם הבן "חסאן", ולא נראה כי היה עקבי גם בכך. זאת, בעוד החוקר השני נזהר יותר להבחין בדיוק במי מדובר, לכנות את הבן "חסן", ואת האב "חסיין". עיון מגלה סתירה אמיתית. עמאד גם עמד על דעתו בהודעה הראשונה והשנייה, כי התוקפים שברו חלונות בבית.

אולם, לעניין הישאם התמונה יותר מורכבת. אף הודעתו נגבתה על ידי אותו החוקר שחקר את עמאד, אשר איית את שם האב (המשיב) חסן, ואת שם הבן חסאן. הוא ייחס לאב (המשיב) מכה על הגב עם קרש, וייחס ל"חסן", לכאורה הבן, מכה עם הנשק על אוזן ימין, מכה עם קרש על אוזן שמאל ועוד. כן טען הישאם לפני החוקר הראשון כי שברו חלונות הבית עם קרשים (ובשורה 17 – עם אבנים משתלבות). בהודעה מאוחרת יותר מאותו יום הפריד הדברים וטען כי האב הכה רק עם נשק מאחורי האוזן, והבן נתן את יתר המכות. כל ההבדלים האלה ניתנים להסבר ברישום לא מדוייק.

אולם הקושי המשמעותי עם גרסתו של הישאם נובע מההודעה שלישית. שם מכחיש השאם בכלל כי חלונות הבית נפגעו (אף שטען זאת פעמיים בהודעה הראשונה). כן שלל את הטענה כי סלימאן החזיק בנשק, אף שבהודעה הראשונה הוא אפילו מתאר את האקדח שהחזיק. תמיהה דרמטית נוספת עולה מכך שבעדות הראשונה של השאם נרשם כי העדות נלקחה בנוכחות אחיו פארג', ולא נרשם כי העדות תורגמה. שתי העדויות אחר כך כן תורגמו על ידי מתורגמן של המשטרה. בעדות השלישית אמר השאם כי עדותו הראשונה כן תורגמה, וזאת על ידי בן אחיו – עמאד (היינו העד הראשון – שורה 26)!! משמע לכאורה, כי העדות הראשונית של עד תביעה זה תורגמה למעשה על ידי עד תביעה אחר, אשר נחקר שעתיים לפניו והדבר אפילו לא צויין בהודעתו!