מדינת ישראל נ' טויל(עציר)

החלטה

בקשה למעצר עד תום ההליכים.

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו שני אישומים:

הראשון, עניינו עבירת רצח, עבירה לפי סעיף 300(א)2) לחוק העונשין התשל"ז-1977.

השני, עניינו עבירה של שיבוש הליכי משפט, עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

בא כח המשיב טען לראיות לאישום הראשון, טיעון מסויג עם הודאה חלקית. לשיטת בא כח המשיב, חומר הראיות מקים תשתית ראייתית לכאורית לעבירת הריגה ולא לעבירת רצח.

בהחלטה מיום 14.03.13 ובטרם התקיים דיון בטענות הסנגור, הוריתי על קבלת תסקיר מעצר רק משום שחלף פרק זמן של שבע שנים לערך מקרות האירוע. ציינתי באותה החלטה כי אין בהזמנת התסקיר משום רמז כלשהו על ההחלטה הסופית.

לישיבה מיום 24.04.13 הוגש התסקיר הממליץ על שחרור המשיב לחלופה.

באותה ישיבה, התייחסו הצדדים לראיות איש איש על פי הבנתו כאשר התובעת טוענת לכוונת הקטילה אשר נוצרה בליבו של המשיב לאחר שנטל לום ברזל לידיו וניגש אל המנוח מאחור בעוד הסנגור מדגיש כי התוצאה הקטלנית הייתה מקרית לחלוטין ולכל היותר היא מגיעה ליסוד הנפשי של פזיזות.

העובדות הצריכות לעניין:

א.המשיב והמנוח היו צהובים זה לזה לאחר שהמנוח דקר את המשיב שנה קודם לאירוע.

ב.ביום האירוע מושא כתב האישום, עמד המנוח ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן ושוחח עם ידידה, בשעה שבאופן מקרי לחלוטין חלפה מכונית במקום, מכונית בה ישב המשיב. זה הורה לנהג לעצור, יצא מהמכונית, ובעצת מי מנוסעיה הצטייד בלום ברזל.

ג.המשיב, ניגש אל המנוח וללא אומר ודברים הכה בראשו באמצעות הלום. בנקודה זו נחלקו הצדדים האם המשיב היכה את המנוח בראשו ארבע-חמש פעמים כמאמר התביעה, או פעם אחת לשיטת הסנגור.

ד.כך או כך, המנוח נפל ארצה ואיבד את ההכרה. אותה שעה רץ המשיב חזרה למכונית, כאשר הוא מותיר את המנוח מחוסר הכרה וחבול על הכביש, ציין בפני חבריו שהמנוח מפרפר והורה לנהג לנסוע מהמקום במהירות.

ה.לדאבון הלב, נפטר המנוח מפצעיו ארבעה ימים לאחר שהותקף.

ו.האירועים היו בחודש דצמבר 2005.

עד כאן האישום הראשון.

האישום השני מספר על מה שהתרחש לאחר התקיפה.

א.המשיב וחבריו נסעו מהמקום תוך שהמשיב הורה לבעל הרכב להסתיר הרכב, שמא הרכב צולם במצלמת אבטחה כלשהי.

ב.בעל הרכב העביר את הרכב לקרוב משפחה וזייף זכרון דברים הנחזה להראות כאילו הרכב נמכר לאותו קרוב משפחה מספר ימים לפני האירוע.