מדינת ישראל נ' טוויל

הכרעת דין

החלטתי לזכות את הנאשם מהעבירות המיוחסת לו בכתב האישום וזאת מחמת הספק.

מבוא

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של הסעת נוסעים בשכר, עבירה על תקנה 84 א' לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 וביטוח, עבירה על סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל- 1970.

בכתב האישום נטען, כי בתאריך 21/01/13 נהג הנאשם ברכבו בצומת הרחובות בית חנינא-דרך רמאללה בירושלים והסיע ברכבו נוסעים בשכר ומבלי שהיתה לו פוליסת ביטוח על השימוש ברכב.

הנאשם כפר במיוחס לו והדיון נקבע להוכחות בפניי. בדיון ההוכחות העידו מטעם המאשימה השוטרים נטלי בן ארוש והשוטר עוזי אברהם. עדת התביעה הנוסעת, גב' רים פקיה (להלן: "הנוסעת"), לא התייצבה לדיון ההוכחות עקב מחלת התינוקת שלה ולכן התובעת ויתרה על עדותה והכריזה "אלו עדיי". בטרם סיום פרשת התביעה, קיבלתי בקשת המאשימה להגיש את ההודעה שנגבתה מהנוסעת במשטרה, אך לעניין מתן ההודעה ולא לעניין תוכנה.

בפתח עדותו בפניי, טען הנאשם אשר אינו מיוצג, כי הוא דיבר עם הנוסעת שמסרה לו כי היא מוכנה להעיד לטובתו.

בשלב זה ביקשה ב"כ המאשימה להזהיר את הנאשם כי מדבריו עולה שהוא דיבר עם עדת התביעה והדבר עלול להוביל להרשעתו בעבירת שיבוש הליכי משפט, עבירה אשר לא פורטה בכתב האישום, זאת בהתאם לסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי.

ואכן בסיום עדותו של הנאשם, ולאחר שביקש להזמין את הנוסעת כעדת הגנה מטעמו, ביקשה ב"כ המאשימה להעביר את הדיון לשופט בבית משפט השלום, מאחר ולטענתה התברר במהלך עדותו של הנאשם כי ביצע עבירה של שיבוש הליכי משפט.

בהחלטה מפורטת דחיתי את בקשת המאשימה והדיון נקבע להמשך פרשת ההגנה לצורך שמיעת עדותה של הנוסעת כעדת הגנה מטעם הנאשם וכן את בעלה של הנוסעת.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את העדויות, הגעתי למסקנה כי הנאשם לא עבר את העבירות המיוחסות לו, דהיינו הוא לא הסיע את הנוסעת וילדיה בשכר וממילא העבירה הנלווית של ביטוח אינה מתקיימת, ואסביר:

הנאשם מסר בעדותו כי הוא מכיר את בעלה של הנוסעת וכי הם גרים בשכנות (עמ' 5, ש' 25). לשאלת התובעת מדוע אם הם חברים הוא לא ידע להגיד מה מספר הטלפון שלו לשוטרים, ענה הנאשם כי מספר הטלפון שלו שמור במכשיר הנייד שלו וכי השוטרים "לקחו לי את הטלפון ואמרו לי אל תדבר" עמ' 6, ש' 10).

הנוסעת ובעלה העידו בפניי, ואני מקבל את עדותם כעדות אמינה ואין מקום לפקפק בגרסתם.

בעדותה בפניי הכחישה הנוסעת את האמור בהודעה שנגבתה ממנה ע"י השוטר. לטענתה, היא אינה מבינה עברית והשוטר דיבר איתה "בסימנים וגם בערבית עילגת" (עמ' 13, ש' 19) והיא לא הבינה מה שהשוטר דיבר אליה. לטענתה היא לא שילמה ולא התכוונה לשלם עבור הנסיעה. לשאלה כיצד בהודעתה מסרה כי הייתה צריכה לשלם בין 30 -40 ₪ עבור הנסיעה השיבה כי תשובתה זו נמסרה לשאלה "שאם אני לוקחת מונית כמה אני משלמת בד"כ" (עמ' 12, ש' 29). לטענתה הנאשם הוא חבר של בעלה והיא נסעה עימו על מנת שיסיע אותה יחד עם ילדיה למחסום כאשר היתה בדרכה לבית הוריה. הנוסעת אכן אישרה כי היא אינה מכירה את הנאשם כפי שמסרה במשטרה שכן מדובר בחבר של בעלה מהשכונה "הוא חבר של בעלי, הוא בא הרבה לבעלי. הוא יושב בחוץ עם בעלי, יש הרבה חברים שיושבים עם בעלי הרבה, אני מכירה את הרכב, אותו אישית אני לא מזהה" (עמ' 11, ש' 1 – 2).

בעדותו בפניי מסר בעלה של הנוסעת, כי התקשר אל הנאשם וביקש ממנו להסיע את אשתו וילדיו למעבר קלנדיה. (עמ' 14 ש' 8). בהמשך עדותו מסר הבעל כי התקשר לנאשם מאחר ומדובר בשכן שלו וביקש ממנו טובה להסיע את אשתו (עמ' 15 ש' 10). בהתאם לעדותו אשתו לא מכירה את הנאשם אלא את הרכב בלבד "אמרתי לה שהשכן ...בא ללוות אותה. היא מכירה את הרכב, היא לא מכירה את הבן אדם בפנים" (עמ' 15, ש' 20 – 21). בעדותו זו של הבעל יש בכדי לאשש את גרסתו של הנאשם כי לא הסיע את הנוסעת בשכר.

בטרם אסיים הכרעת הדין , אתייחס לאופן גביית העדות מהנוסעת בתיק זה כדוגמה לתיקים אחרים המתנהלים בפניי בהקשר לאי הבנת השפה.

גביית עדותה של הנוסעת שלא בשפת האם

במקרה דנן, נפל פגם בגביית עדותה של הנוסעת בכך שלא נגבתה הודעתה בשפה שהיא מבינה אותה אלא בשפה שאינה ברורה לה.

המחוקק קבע, בסעיף 2 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב- 2002, כי: