מדינת ישראל נ' חסן

החלטה

לפני בקשה לביטול פסק-דין שניתן בהעדר המבקש ביום 24.3.2010, ובו הורשע המבקש בעבירה של נהיגה ברכב שנמסרה עליו הודעת איסור שימוש (עבירה על תקנה 308(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961), עבירה שבוצעה ביום 26.10.2009.

המבקש טוען בבקשה כי לא התייצב לדיון הואיל ו"לא היה ביכולתו לזכור את מועד הדיון", בשל כך שבחודש פברואר 2010 הוא עבר תאונת עבודה ובדיקות רפואיות. עוד טוען המבקש כי למחרת יום רישום הדו"ח הוא פנה למשטרה בעפולה וקיבל אישור מקצין תנועה "ותיקן את המעוות והרכב עבר טסט וחזר לכביש". המבקש מציין בבקשתו כי הוא איננו מודה בעובדות כתב האישום וכי העונש שהוטל עליו הינו עונש חמור ביותר ועל כן, נגרם לו עיוות דין. עברו התעבורתי נקי ושלילת רישיון הנהיגה שלו תביא לאובדן מקור פרנסתו היחיד.

המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי "אי זיכרון" איננו סיבה שיש בה די על מנת לבטל גזר דין בשל אי התייצבות. כמו כן, העונש אשר הוטל על המבקש איננו מחמיר כלל, למרות שלא התייצב לדיוון בעניינו.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, שוכנעתי כי דין הבקשה להדחות.

סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן- החוק) קובע, כי בית המשפט רשאי לבטל פסק דין שניתן בהעדר הנאשם, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדיון או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.

המבקש לא העלה כל סיבה מוצדקת לכך שלא התייצב לדיון. המבקש איננו חולק על כך שזומן לדיון כדין, כאשר מועד ומקום הדיון צוינו במפורש בהזמנה לדין שקיבל לידיו. טענתו לפיה הוא לא זכר את מועד הדיון, אין בה כדי להוות סיבה מוצדקת לאי התייצבותו. לעניין זה יפים הדברים שנפסקו בבית המשפט העליון בר"ע 418/85 פרץ רוקינשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 279:

"אם שכח (הנאשם) את מועד המשפט, אין לו אלא להלין על עצמו. השיכחה איננה אלא אחת מן הצורות של חוסר תשומת הלב או של הרשלנות, וערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האיכפתיות. מערכת המשפט חייבת לשאוף לכך כי המשפטים יתנהלו כסדרם ובמועד שנקבע להם מעיקרא, וכי לא יתפתח או יתרחב הנוהג של דחיות מיותרות או של דיון כפול ללא צורך, שיש בהם כדי להעמיס על קופת הציבור בכלל ועל בתי המשפט בפרט עומס נוסף, שאין הם יכולים לעמוד בו ואשר גם אינו מוצדק לגוף העניין".

טענת המבקש לפיה הוא "עבר תאונת עבודה ובדיקות רפואיות" נטענת בעלמא, ללא פירוט מלוא הפרטים הרלוונטיים, בהקשר של הצדקת אי התייצבותו לדיון, ובלא שהיא נתמכת בכל מסמך שהוא.

גם לגופו של עניין, המבקש לא הראה כל טעם המצדיק את ביטול פסק הדין. העבירה בה הורשע המבקש, כאמור, הינה עבירה של נהיגה ברכב שניתנה עליו הודעת איסור שימוש. על אף שהמבקש טוען כי הוא איננו מודה בביצוע העבירה (טענה שאף היא מועלית בעלמא), הרי שמבקשתו עולה דווקא כי הוא איננו חולק על כך שאכן ביצע את העבירה. זאת, נוכח טענתו בסעיף 5 לתצהירו, כי רק לאחר שנרשם לו הדו"ח נשוא ענייננו, משמע – רק לאחר שביצע את העבירה, הוא "תיקן את המעוות והרכב הנ"ל עבר טסט וחזר לכביש" וניתן למבקש אישור מקצין תנועה.

יתר על כן, העונש שנגזר על המבקש הינו עונש סביר ומקובל לעבירה אותה ביצע, כשעונש הפסילה שהוטל עליו, הוא עונש המינימום הקבוע לעבירה זו בסעיף 38 לפקודת התעבורה [נוסח חדש].

נמצא אפוא, גם לגופו של עניין, כי לא ייגרם למבקש כל עיוות דין אם לא יבוטל פסק הדין.

נקבע בפסיקת בית המשפט העליון, כי אמנם לכל אדם זכות ליומו בבית המשפט, אולם זכות זו איננה מוחלטת, ויכול שהתנהגותו של הנאשם תותיר את בית המשפט ללא ברירה ויצטרכו לדון בעניינו גם בהעדרו. הוראות החוק בעניין מתן פסק דין בהיעדר אינן בעלות גוון טכני, אלא בבסיסן עומדים שיקולים מהותיים ביותר. הן נועדו למנוע מצבים בהם יוכל נאשם לסכל או לעכב את ההליך באמצעות אי התייצבותו לדיון בעניינו. משלא מתייצב הנאשם לדיון אליו זומן כדין וכשאין בידו שום סיבה מוצדקת לאי התייצבותו, אין הוא יכול להלין אלא על עצמו. (רעפ 2586/10 אלי אסולין נ' מדינת ישראל, פס"ד מיום 21.4.2010, פורסם במאגרים המשפטיים; רע"פ 8445/07 אברהם קדוש נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים המשפטיים; רע"פ 8333/09 פיראס חביבי נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים המשפטיים).

על יסוד האמור לעיל, הבקשה נדחית.

המזכירות תמסור העתק החלטה זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"ד סיון תש"ע, 27 מאי 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: