מדינת ישראל נ' חיון

הכרעת דין

כלפי הנאשם הוגש כתב אישום אשר בפרק העובדות שבו נטען כי הנאשם נהג במכונית בעיר חולון ולכשעוכב ע"י שוטרים בעקבות מידע מודיעיני ונדרש כדין עפ"י הטענה למסור דגימת שתן לצורך בדיקת שכרות,סירב הוא עפ"י הטענה, ומכאן שעפ"י הנטען נהג הוא ברכב בהיותו שיכור ונתון תחת השפעת סמים.

הנאשם,באמצעות באי כוחו, כפר בכך שהיה שיכור ומצוי תחת השפעת סמים, הודה בנהיגה, כפר במידע המודיעיני שבעקבותיו התבקש לתת בדיקה, וטען שלא היתה כל עילה לדרוש ממנו לבצע בדיקה לגילוי סמים בגופו.

על מנת למקד את יריעת המחלוקת ייאמר כי בישיבת ההקראה בה פורטה הכפירה לא נטען ע"י ההגנה כי לא היה סירוב ליתן בדיקה מצד הנאשם, ואף לא נטען כי לא הוסברה משמעותו של סירוב, ולמעשה אף ציינה באת כוחו של הנאשם לפרוטוקול את הדברים הבאים (ציטוט):

"אני כבר אמרתי היום והצהרתי כי הטענה שלי לא נגד הסירוב, אני מכירה בכך שסרב ושגובשו יסודות הסירוב מבחינה עבירה. טענתי בקשר לחשד הסביר". ( דברי הסניגורית בעמ' 11 שורות 29-28 לפרוטוקול מיום 3/1/13 ).

למעשה, גם בסיכומי ההגנה אין למצוא כי ההגנה חולקת על כך שהיה סירוב.

מה שכן ניכר שהוא דבר מה חדש אשר מצוי בסיכומי ההגנה בהשוואה לפרטי הכפירה, הינה טענה בסיכומים כי לנאשם לא הוסברה כראוי המשמעות המשפטית של הסירוב.

כך או כך, אראה לנכון להתייחס בהכרעת דין זו לכל נקודה ונקודה, בין אם מתקיים ספק אם הודו בה ובין אם לאו.

במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים העידו העדים הבאים:

מטעם התביעה העיד השוטר אשרף חמרא (ע.ת 1) ובמסגרת עדותו הוגשו בהסכמה דו"ח פעולה ודו"ח עיכוב שערך. (סומנו ת/1, ת/2).

עוד העיד מטעם התביעה השוטר מר ארז בסון (ע.ת 2) אשר במסגרת עדותו הוגשו בהסכמה טופס בדיקת מאפיינים והודעת חשוד שנגבתה. (סומנו ת/3, ת/4).

בישיבת המשך הוכחות נוספת ונדחית שנקבעה מרחק זמן של כ- 5 חודשים ממועד ישיבת ההוכחות הראשונה וזאת על מנת לאפשר להגנה, באם כך היא מוצאת לנכון, לעתור להסרת חסיון מראיה חסויה, הוברר כי הלכה למעשה ויתרה ההגנה על הגשת עתירה שכזאת (לא מימשה זכותה) ובחרה להסכים להגשת תעודת חסיון, פראפראזה ודו"ח חיפוש שבוצע עפ"י צו שופט. (המסמכים הנ"ל הוגשו לפיכך וסומנו ת/5, ת/6, ת/7).

בפרשת ההגנה ומטעם ההגנה העיד הנאשם עצמו מר ויטו חיון (ע.ה 1) וכן העיד מר עופר ליג'י (ע.ה. 2).

סיכומי התביעה הושמעו בעל פה.

סיכומי ההגנה הוגשו לבקשתה בכתב.

לאחר מתן הדעת לעדויות, לראיות ולדין, עמדתי היא כי התביעה עמדה כנדרש בנטל ההוכחה.

ולהלן נימוקיה המפורטים של הכרעת הדין:

לא היתה כאמור מחלוקת על עובדת הנהיגה ברכב ע"י הנאשם במקום ובזמן כמתואר בכתב האישום.

לא היתה מחלוקת על כך שבפני השוטרים שביצעו את המעקב והעיכוב היה קיים מידע מודיעיני.

ההגנה בחרה כאמור - על אף הזדמנות נאותה בת כ- 5 חודשים שניתנה לה לשם כך (בדמות דחיית מועד הוכחות לשם כך לתקופה זמן שכזו) – שלא לעתור בסופו של יום לגילוי הראיה החסויה.