מדינת ישראל נ' חדיגה ואח'

גזר דין

הנאשמים, מערוף ויאזיד חדיג'ה, אב ובנו, הודו טרם שמיעת הוכחות בעובדות כתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון שלא כלל הסכמה לעניין העונש, וכפועל יוצא מכך הורשעו בביצוע שתי עבירות של איסור לכלוך והשלכת פסולת. נאשם 1 הורשע בנוסף בביצוע עבירה של ניהול עסק ללא רישיון.

לפי עובדות כתב האישום המתוקן, נאשם 1 הוא הבעלים והמנהל של עסק בשם "מערוף חדיג'ה ובניו". העסק מבצע עבודות אספלט, הובלת אדמה ופינוי פסולת. נאשם 2 הוא בנו של נאשם 1 אשר עובד בעסק, ובמועד הרלוונטי לכתב האישום היה בעליה של משאית מסוג וולוו מ"ר 50-196-05 (להלן – "המשאית").

בשטח בין קלנסווה לישוב תנובות, הנמצא ברשות הרבים ושייך למשפחת הנאשמים, מצוי אתר פסולת פיראטי ובו בור אליו מושלכת פסולת (להלן – "הבור"). ביום 27.1.2011, במסגרת פעילות העסק ובהנחייתו של נאשם 1, הגיעה משאית אל האתר בשעה 18:50 כשהיא עמוסה בפסולת אותה השליכה בסמוך לבור. בשעה 19:50 הגיעה המשאית אל האתר כשהיא עמוסה בפסולת בנין והשליכה את הפסולת בסמוך לבור. הפסולת שהושלכה בפעם השניה כללה אבנים, ברזל, שברי בטון, צינורות, פלסטיק וניילונים. זהות האדם שנהג במשאית אינה ידועה למאשימה.

לאחר השלכתה נדחפה חלק מן הפסולת לתוך הבור, באמצעות מחפרון בו נהג נאשם 2. בהמשך נתבקש נהג המשאית על ידי מפקחי יחידת "יהלום" לעצור את הרכב. המשאית נמלטה מהמקום תוך שנאשם 1, אשר נהג ברכב מסוג מיצובישי מגנום, מנסה לחסום את דרכו של המפקח. המשאית נעצרה לאחר 150 מ' ונהגה נמלט ממנה. בהמשך הגיע נאשם 1 עם רכבו אל רכבו של המפקח ולמקום הגיעו שוטרים ומפקחים. במקום נוצרה התקהלות במהלכה קילל נאשם 1 את המפקח, דחף אותו והכה עם אגרוף בחזהו. נאשם 2 אחז את המפקח בחולצתו, עיקם את ידו השמאלית והטיח אותו בגדר אחד הבניינים. אנשי החוק שהיו במקום ניסו לעצור את נאשם 2 אך הוא המשיך להשתולל והמפקח נאלץ להתיז עליו גז פלפל.

טיעוני הצדדים

ב"כ המאשימה, עו"ד אמיר ברק, טען כי מתחם הענישה הראוי בענייננו הוא בין 40,000 ₪ ל-70,000 ₪ לכל עבירה של השלכת פסולת (כך, בין היתר, נוכח העובדה כי העבירות בוצעו לצורך כלכלי גרידא), ובענייננו ראוי לגזור את העונש קרוב לתקרת המתחם.

לדברי התובע, הערך החברתי הגלום בעבירה הוא הצורך לשמור על איכות הסביבה ועל זכותו של כל אזרח ליהנות מסביבה נקיה ושמירה על משאבי הטבע. השלכת הפסולת לתוך בור באתר פסולת פיראטי יוצרת מפגעים סביבתיים לרבות זיהום קרקעות ופגיעה אסתטית במרחב הציבורי. נאשם 1 הורשע בעבר בביצוע עבירה דומה.

התובע ביקש לייחס משקל להתנהגות הפרועה והאלימה של הנאשמים, אף על פי שהוראת החיקוק שיוחסה להם בקשר לכך (הפרעה לבעל סמכות הממלא תפקיד) נמחקה במסגרת ההסדר.

התובע הגיש פסיקה לעונש.

ב"כ הנאשמים, עו"ד יאסין, ציין כי הרשעתו הקודמת של נאשם 1 היא הרשעה ישנה ולפיכך לטענתו לא מדובר בנאשם רצידיוויסט. עוד ציין הסנגור כי ההשלכה במקרה הנוכחי הייתה בתוך שטח השייך לנאשמים. ב"כ הנאשמים התנגד לבקשת התובע לייחס משקל להתנהגות הנאשמים המתוארת בכתב האישום נוכח העובדה שהוראת החיקוק בעניין זה נמחקה במסגרת הסדר הטיעון. בכל הקשור לעבירה הנוספת בה הורשע נאשם 1 (ניהול עסק ללא רישיון), טען ב"כ הנאשמים כי יש לנאשמים עסק ברישיון לפיזור אדמה ולא מדובר בעבריינים הנוהגים להשליך פסולת ברכוש הזולת. ב"כ הנאשמים עתר להשתת קנס כספי נמוך ולהתחשבות בכך שמדובר באב ובנו.

נאשם 1 בדברו האחרון טען כי איננו עבריין, טען כי בני משפחתו לא הסתבכו בפלילים והרחיב בנושא האלימות המיוחסת לו בכתב האישום המתוקן.

דיון

ערך השמירה על איכות הסביבה הוא ערך חשוב. שמירה על איכות הסביבה שומרת על איכות חיי בני האדם.

"האדם הוא חלק מסביבתו. הוא מקיים עם סביבתו יחסי גומלין. הוא משפיע על סביבתו והוא מושפע ממנה. הקרקע, המים, האוויר הם היסודות לקיום האנושי. במסגרתם "מנהלים הפרט והחברה את כל מעגל חייהם" (השופט אור בבג"ץ 244/00 עמותת שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי נ' שר התשתיות הלאומיות [1], בעמ' 62). הם הבסיס לקיום הפיזי. הם הבסיס לקיום הרוחני. איכות החיים נקבעת על-פי איכות הסביבה. אם לא נשמור על הסביבה, הסביבה לא תשמור עלינו. מכאן החשיבות הרבה – לכל פרט ופרט ולחברה ככלל – בשמירה על איכותה של הסביבה שבה מתנהלים חיינו. הבסיס לקיום הפיזי. הם הבסיס לקיום הרוחני. איכות החיים נקבעת על-פי איכות הסביבה. אם לא נשמור על הסביבה, הסביבה לא תשמור עלינו. מכאן החשיבות הרבה – לכל פרט ופרט ולחברה ככלל – בשמירה על איכותה של הסביבה שבה מתנהלים חיינו."

[בג"ץ 4128/02 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד נח(3) 503, 513-512 (2004)]

הנאשמים פגעו באיכות הסביבה. הם שפכו פסולת "סתם" ופסולת בנין לתוך בור המצוי באתר פסולת פיראטי. אמנם אתר הפסולת הפיראטי מצוי במקרקעין השייכים לנאשמים, אך אין בכך ולא כלום נוכח ההגדרה המרחיבה של המונח "רשות הרבים" בסעיף 1 לחוק שמירת הנקיון, התשמ"ד-1984 (להלן – "חוק שמירת הנקיון"), שתכליתה לתפוס ברשת האיסור הפלילי של איסור השלכת פסולת גם השלכת פסולת במקום הנמצא בבעלות פרטית אך בפועל נגיש לציבור.

העונש המרבי שהיה צמוד לעבירה של השלכת פסולה "רגילה" בעת ביצוע המעשה על ידי הנאשמים הוא קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, קרי: 75,000 ₪ (סעיף 13(א)(1) לחוק שמירת הנקיון שעמד בתוקף בעת ביצוע העבירה על ידי הנאשמים. כעת העונש על מעשה זה חמור יותר). העונש המרבי שהיה צמוד לעבירה של השלכת פסולת בנין בעת ביצוע המעשה על ידי הנאשמים הוא מאסר שנה או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, קרי: 226,000 ₪ (סעיף 13(ב) לחוק שמירת הנקיון שעמד בתוקף בעת ביצוע העבירה על ידי הנאשמים. כעת העונש על מעשה זה חמור יותר).

מן הפסיקה לעונש שהגישה המאשימה לעיוני (ב"כ הנאשם לא הגיש פסיקה) עולה כי רמת הענישה הנוהגת בתחום שפיכת פסולת בתחום הרבים היא קנס בגובה עשרות אלפי שקלים חדשים. בהתאם לכך ולערכים המוגנים העומדים ביסוד העבירות שעברו הנאשמים, אף אני קובע כי מתחם הענישה בענייננו הוא קנס בגובה עשרות אלפי שקלים חדשים ומאסר על-תנאי.

הנאשמים הודו וחסכו את ניהול ההוכחות בתיק זה. ראויים הם אפוא להקלה בעונש. נאשם 1 ראוי לעונש חמור מזה שייגזר על נאשם 2, וזאת נוכח עברו הפלילי מאותו תחום ממש ובנסיבות דומות (שלא כטענת הסנגור, ודאי שיש לייחס משקל לכך שהנאשם עבר עבירה זהה, אף שזו בוצעה לפני כעשור). נאשם 1 ראוי לעונש חמור גם משום שביצע עבירה נוספת של ניהול עסק ללא רישיון, וכן משום שברור שמעמדו בהירארכיה הניהולית גבוה מזה של נאשם 2, בנו.