מדינת ישראל נ' חגאזי

גזר דין

למרבה הצער שוב מובא בפניי במקרה טראגי בו קופחו חייו של ילד רך בתאונת דרכים ונהרסו חיי משפחה עקב נהיגה רשלנית של הנאשם.

התאונה אירעה ביום 7.2.09 בעת שהסיע הנאשם את רכבו לאחור פגע במנוח, כאמל חיגאזי, זכרו לברכה, שהיה כבן שנה וחצי וגרם למותו.

הנאשם כפר באשמה וטען תחילה כי כלל לא פגע במנוח. שמיעת הראיות החלה בחודש ספטמבר 2011, ונמשכה על פני ארבע ישיבות, אשר לאחריהן נערך ביקור משותף במקום האירוע בחודש אפריל 2012. מועד שמיעת הסיכומים נדחה פעם אחר פעם מאחר והצדדים ניסו להגיע להסכמה ובסופו של דבר בחודש דצמבר 2012 חזר בו הנאשם מכפירתו והודה באשמה.

הנאשם הופנה לשירות המבחן, התסקיר בעניינו התקבל בחודש מאי 2013 והטיעון לעונש נשמע בחודש יוני.

גזירת הדין במקרים מעין אלה קשה היא במיוחד. מצד אחד עומד עניינה של המשפחה, אשר "חייה נהפכו" כדברי אביו של המנוח בפניי והאינטרס הציבורי המחייב ענישה מחמירה ומרתיעה במקרים של נהיגה רשלנית הגורמת לתוצאות קשות, ומצד שני עומד נאשם נורמטיבי, אשר ביצע פעולה יומיומית של נהיגת רכבו לאחור, גם אם בצורה רשלנית, וגרם לתוצאה בלא כל כוונה ואף חייו שלו אינם כשהיו קודם לכן.

כידוע, בית המשפט העליון קבע את הקווים המנחים בעניינים מסוג זה בפסק הדין בעניין ארז אלמוג (ע"פ 6755/09) בדברים הבאים:

נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות.

כלומר, השיקול המרכזי המשתנה ממקרה למקרה ואליו עלי לתת את עיקר תשומת הלב בבואי לקבוע את העונש הראוי במקרה ספציפי הוא מידת הרשלנות הספציפית של הנהג במקרה שבפניי.

במקרה זה מדובר בזגג במקצועו, אשר הגיע במסגרת עבודתו לנגריה, לשם מדידת עבודת זכוכית. המדובר בנגריה המצויה בבית מגורים, בלב שכונת מגורים, בבית אחורי. אל הנגריה מוביל כביש גישה שאורכו כ – 15 מטרים ואין מחלוקת כי מרגע שנכנס הנאשם לכביש זה, לא יכול היה לצאת ממנו, אלא בנסיעה לאחור, וזאת לאור רוחבו והמכוניות הנוספות שחנו במקום ומנעו אפשרות לסיבוב הרכב.

עוד אין מחלוקת כי בעת שנפגע לא היה המנוח בהשגחת מבוגר, אלא בהשגת אחותו שהיתה באותה עת כבת 6. לדברי אימם של הילדים שמעה מבתה כי "כשהם שיחקו, הבן שלי המנוח הלך לכיוון הסוסה שלנו ואז אחותו חשבה שהוא הולך לכיוון הכביש, היא רצה אחריו הוא ברח ממנה כי הוא פחד ממנה, הוא עשה חצי סיבוב ובא מכיוון הנגרייה".

משפחת המנוח התנגדה לגביית עדותה של האחות באמצעות חוקר ילדים. לפיכך הדברים שלעיל, על כל מגבלותיהם, הם התיאור הקרוב ביותר של התאונה המצוי בפניי.

אין לומר אפוא, כי מדובר בנהיגה פרועה וחסרת אחריות של הנאשם, אלא במקרה טראגי שנגרם מצירוף גורמים שנוספו להתרשלותו, ובהם התשתית במקום אשר מחייבת נסיעה לא קצרה לאחור לשם גישה לבית עסק המצוי באזור מגורים, היעדר מתקנים נאותים למשחק ילדים והפרדה בין אזור כזה לכביש, והיעדר השגחה נאותה על הילד.

כפי שציינתי בהחלטה בתיק אחר, קיים ריבוי מזעזע וטראגי של מקרים מעין אלה, במיוחד בישובים ערביים כגון הישוב בו אירע המקרה הנוכחי. ביום 17.1.12 התקיים בוועדת הכלכלה בכנסת דיון בהצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (חובת התקנת חיישנים), התש"ע-2010. במהלך הדיון סיפר יושב הראש, חה"כ חמד עמאר כי בשנת 2010 נהרגו לא פחות מ – 15 ילדים ב"תאונות חצר", כולם במגזר הערבי.

אין בכך כדי לפטור את הנאשם מאחריות, חובה היה עליו להיות מודע לסכנה הטמונה בשהיית ילדים בקרבת מקום והנאשם עצמו מאשר כי הבחין בילדים בקרבת מקום כאשר הגיע למקום.

יחד עם זאת, אף אין להתעלם מכך שחלק הארי של הנהגים היה נוהג בדיוק כמו הנאשם ומסיע את רכבו לאחור בלא סיוע מכוון, בלא נקיטת אמצעי זהירות מיוחדים ומסתפק במבט לאחור. כאמור אין בכך כדי להשפיע על שאלת האחריות, אולם סבורני כי כשאני מביא את הדברים בחשבון אף אין מקום להחמרה בדינו בשל כך. ענישת הנהג הינה הכרחית ומוצדקת, אולם ענישה מחמירה של נהג ספציפי לא תביא לתוצאות הרצויות והמקוות של מניעת תאונות דומות. לשם כך יש לשפר תשתיות, להרחיק בתי עסק ותנועת כלי רכב מבתי מגורים, לאפשר מקומות משחק בטוחים לילדים, ולהגביר את המודעות לצורך בזהירות בנהיגה ובהשגחה על ילדים משחקים ברחוב.

מעיון בפסיקה עולה כי מתחם הענישה הראוי במקרים מעין אלה יהיה בין מאסר לתקופה שניתן לרצותה בעבודות שירות ועד ל – 12 חודשים, וזאת לצד פסילה ארוכה של רישיון הנהיגה.

למרבה הצער קיימים לא מעט מקרים דומים שנדונו בפסיקה, כך שכל אחד מהצדדים הפנה אותי לפסיקה התומכת בעמדתו. המאשימה למקרים בהם נגזר עונש מאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח, והסנגור למקרים בהם נגזרו עונשים קלים יותר, לרבות מקרה בו נגזר על הנאשם עונש של"צ בלבד.

סבורני כי המקרה שבפניי דומה למקרה שנדון ברע"פ 4360/12 מוחמד ג'בארין נ' מדינת ישראל שם אישר בית המשפט העליון עונש של חמישה חודשי מאסר בעבודות שירות ופסילת רישיון לתקופה של 8 שנים וברע"פ 4422/11 גילה טייב נ' מדינת ישראל שם נגזרו על הנאשמת 4 חודשי מאסר בעבודות שירות ופסילת רישיון למשך 6 שנים.

הנאשם דנן מחוסר עבר פלילי ועיון בעברו התעבורתי מעלה כי לחובתו 5 הרשעות בוותק נהיגה של 12 שנים, כאשר כל העבירות הינן מסוג ברירת משפט ורק אחת מהן הינה עבירה הקשורה לזהירות בנהיגה (עבירת מהירות מסוג ברירת משפט "נמוכה") והיתר הינן עבירות טכניות או חנייה. מכאן שבוודאי שלא ניתן לומר כי מדובר בנהג מסוכן אשר עברו מצדיק החמרה בעונשו.