מדינת ישראל נ' חאמד(עציר)

גזר דין

א.רקע כללי:

1.הנאשם – תושב שטחי יהודה ושומרון, שנכנס לישראל שלא כחוק – הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בביצוע עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק, לפי הוראות סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, גניבת רכב, לפי הוראות סעיף 413ב לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין), החזקת כלי פריצה לרכב, לפי הוראות סעיף 413ז לחוק העונשין, וגניבה, לפי הוראות סעיף 384 לחוק העונשין. הנאשם זוכה מהעבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי הוראות סעיף 275 לחוק העונשין, ונהיגה פוחזת ברכב, לפי הוראות סעיף 338(1) לחוק העונשין.

2.עובדות האירוע בגינו הורשע הנאשם נדונו בהרחבה בהכרעת הדין. בקצירת האומר יצוין כאן, כי ביום 10.6.13 גנב הנאשם את רכבו של המתלונן (להלן – הטנדר), תוך ניצול שעת כושר עת המתלונן יצא מהטנדר והשאירו מונע. הנאשם העמיס על הטנדר אופניים חשמליים, אותם גנב יום קודם לכן, וכן נטל עמו כלי פריצה.

ב.הראיות לקביעת העונש ועיקר טיעוני ב"כ הצדדים:

3.כראיות לקביעת העונש הגישה המאשימה את גיליון הרשעותיו של הנאשם (ע/1). כעולה מגיליון זה, לנאשם, יליד 1988, ארבע הרשעות קודמות בגין עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק ועבירות רכוש. הנאשם אף ריצה בעברו עונשי מאסר בפועל, ונגד הנאשם תלוי ועומד מאסר על-תנאי בר הפעלה בן ארבעה חודשים, שנגזר על הנאשם בת"פ 23469-11-10 בבית משפט השלום בראשון לציון (ע/2).

4.ב"כ המאשימה ביקשה להחמיר בעונשו של הנאשם תוך התייחסות לעברו הפלילי של הנאשם, חומרת העבירות, העדר חרטה ונטילת אחריות, ואת העובדה שהכניסה לישראל שלא כחוק אינה למטרת פרנסה גרידא, אלא תוך הפרת ריבונותה של המדינה לצורך ביצוע עבירות.

לשיטתה, מתחם העונש ההולם צריך לנוע בין 18 חודשי מאסר בפועל לבין 30 חודשי מאסר בפועל, כשאת עונשו של הנאשם יש לגזור ברף העליון של מתחם זה. עוד עתרה בא כוח המאשימה להפעלת המאסר המותנה התלוי ועומד נגד הנאשם באופן מצטבר, מאסר על תנאי וקנס.

5.ב"כ הנאשם, מצידו, הדגיש כי לא מדובר באירוע שבו נגרם נזק, והרכוש שהנאשם גנב הושב לבעליו. עוד ציין ב"כ הנאשם כי לנאשם אמנם יש עבר פלילי, אך יחד עם זאת למעט הרשעה בשנת 2008 אין המדובר בעבירות רכוש. לעניין נטילת האחריות הדגיש ב"כ הנאשם כי חרף כפירתו במיוחס לו צמצם הנאשם את גדרי המחלוקת וניהל משפט ממוקד וענייני.

בנסיבות אלה ביקש ב"כ הנאשם, לאור נסיבות חייו הקשות של הנאשם, ולאור האמור לעיל, לקבוע כי מתחם הענישה ההולם צריך לנוע בין 6 חודשי מאסר בפועל לבין 15 חודשי מאסר בפועל וכי אין נסיבות המצדיקות הפעלת המאסר המותנה במצטבר.

ג.קביעת מתחם העונש ההולם:

6.בהתאם להוראות סעיף 40ג(א) לחוק העונשין על בית המשפט לקבוע את מתחם העונש ההולם לעבירות אותן ביצע הנאשם בהתאם לעקרון ההלימה תוך התחשבות בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירות ובמידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירות כמפורט בהוראות סעיף 40ט לחוק העונשין.

7.באשר לערכים החברתיים המוגנים מקובל עלי טיעון ב"כ המאשימה. יחד עם זאת, מדובר בעבירות הנדונות חדשות לבקרים בפני בית משפט זה, שבהן כבר נקבעו מתחמי עונש הולם מקובלים, המתאימים גם למקרה דנא, שכן אין בו נסיבות יוצאות דופן, כגון ביצוע מתוחכם או בצוותא, או שימוש באלימות.

בפסיקה האמורה, מתחם העונש ההולם לעבירה של שהיה שלא כחוק בישראל נקבע בין מאסר בפועל לתקופה קצרה לבין חמישה חודשי מאסר, מתחם העונש ההולם לעבירה של גניבת רכב נקבע בין 6 חודשי מאסר בפועל לבין 18 חודשי מאסר בפועל, ומתחם העונש ההולם לעבירה של גניבה נקבע בין מאסר מותנה לבין 7 חודשי מאסר בפועל. בהתחשב בהצטברות העבירות במקרה דנא, יש אפוא לקבוע את מתחם העונש ההולם בגינו לתקופת מאסר בפועל שבין 8 חודשי מאסר בפועל לבין 20 חודשי מאסר בפועל.

ד.גזירת עונשו של הנאשם בתוך מתחם העונש ההולם:

8.בהתאם להוראות סעיף 40ג(ב) לחוק העונשין על בית המשפט לגזור את עונשו של הנאשם בתוך מתחם העונש ההולם – למעט מקרים חריגים בהם הוא רשאי לחרוג ממתחם זה, שאין עניינם לכאן – וזאת תוך התחשבות בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות כמפורט בהוראות סעיף 40יא לחוק העונשין.

9.באשר לנאשם שלפניי, השיקולים הרלוואנטיים לגזירת עונשו הם כלהלן:

הרשעות קודמות – כאמור, לנאשם ארבע הרשעות קודמות. נתון זה הינו בעל משמעות מהותית, שכן ניתן ללמוד ממנו כי עסקינן בנאשם החוזר ומבצע עבירות, וכי העונשים שהושתו על הנאשם בעבר – לרבות מאסר על תנאי – לא הרתיעו אותו מלשוב לסורו.

זאת ועוד: לא מדובר במקרה בו עומד הנאשם בפעם הראשונה בפני עונש של מאסר בפועל, וכפועל יוצא מכך אין מקום להתחשבות, הננקטת בנסיבות המתאימות, עם מי שעומד לראשונה בפני עונש מאסר. בנסיבות אלה, אין הצדקה לסטות מהכלל המחייב הפעלת מאסר מותנה במצטבר לכל עונש מאסר אחר.

הודאה ונטילת אחריות – הנאשם שלפני לא הודה במיוחס לו, ועמד על זכותו לנהל הוכחות. בנסיבות אלה הנאשם אינו זכאי להקלה הניתנת למי שמודה ונוטל אחריות, אך מאידך גיסא, אין לזקוף לחובתו את עצם ניהול המשפט, וזאת בהתאם להוראות סעיף 40יא(6) סיפא לחוק העונשין.