מדינת ישראל נ' חאמד(עציר) ואח'

החלטה (משיב 2)

1.בפני בקשה להורות על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים כנגדם.

2.כנגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם קשר לפשע, עבירה על סעיף 499 (1) בחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן:"החוק"); התפרצות למגורים/ תפילה לבצע עבירה, עבירה על סעיף 406 (ב) בחוק וגניבה, עבירה על סעיף 384 בחוק, בכך שעובר לתאריך 29.11.09 קשרו המשיבים קשר לפרוץ לדירה בחולון ביחד עם אחר (להלן:"הקטין"). בתאריך 29.11.09 התפרצו המשיבים לדירה בחולון בכך שמשיב 1 נכנס לדירה דרך המרפסת ואילו משיב 2 והקטין המתינו לו למטה ושימשו כתצפיתנים. המשיבים נטלו מתוך הדירה שרשרת כסף, שרשרת כסף נוספת עם תליון צלב, זוג עגילים בצבע זהב וכן 200 דולר, 60 יורו ו – 1500 ₪, אשר שייך למטפלת של בעלת הדירה.

3.ב"כ משיב 1 הסכים בדבר קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר ועתר לשלוח את המשיב לקבלת תסקיר שרות מבחן אשר יבחן את מסוכנותו ואת הדרכים לאיונה.

4.ב"כ משיב 2 טען כי נגד מרשו אין ראיות לכאורה ועילת מעצר. לטענתו, הגם שב"כ המבקשת טוען כי שותפיו לכאורה הפלילו אותו בכך שטענו כי הוא היה תצפיתן, לא מצא בהודעות השותפים במשטרה אמירה מפורשת שכזו, והפנה להודעתו של הקטין (ש' 30 – 31), בה נשאל איפה היה משיב 2 והקטין ענה "לא היה איתנו, אני לא יכול לשקר אז עזוב". עוד טען כי על גופו של המשיב לא נתפס דבר מהרכוש הגנוב. לעניין דבריו של המשיב בהודעתו מיום 3.12.09 שעה 15:28, כי "תעשה ריסט נתחיל מהתחלה, אני הייתי תצפיתן באותו יום" טען כי המשיב הכחיש זאת בשורה 24 להודעתו בכך שאמר "לא הייתי תצפיתן, מה פתאום". עוד הפנה להודעתו של הקטין מיום 2.12.09 שעה 17:24, שם מסר הקטין כי המשיב 2 אמר למשיב 1 כי הוא לא מעוניין להיות מעורב, שיש לו ילדים, שיש לו מאסר על תנאי ועזב את המקום כשהבין שבכוונתם להתפרץ לדירה ורק לאחר שפרצו לדירה הם פגשו שוב במשיב 2.

לעניין המסוכנות טען כי אכן לחובתו של משיב 2 הרשעה דומה. עם זאת, סבור הוא שבנסיבותיו האישיות, שחרורו של המשיב למעצר בית עד לקבלת תסקיר יהיה הדבר הנכון לעשות והציע כחלופה ראויה שמאיינת מסוכנות, לטעמו, את החלופה שנבדקה בעבר והוכחה כחלופה ראויה.

5.ב"כ המבקשת טען כי המשיבים נתפסו זמן קצר לאחר שפרצו לדירה, כאשר הרכוש נתפס אצל משיב 1 והקטין. עוד טען כי בתחנת המשטרה, בחקירתם הראשונה, הכחישו המשיבים את המיוחס להם וטענו כי אין ביניהם קשר. לאחר מכן, בהודעה מאוחרת יותר טענו כי נפגשו ברחוב ובהמשך מסר משיב 2 שהם נפגשו אצלו בבית, שתו, יצאו לטייל ואז השוטרים עצרו אותם. עוד הפנה לחקירה של משיב 2 מיום 1.12.09 שעה 15:13, שם סיפר כי ידע שהם פורצים תוך שהסתובבו יחד. כמו כן, הפנה להודעתו השנייה של הקטין שמסר כי פרץ עם משיב 1 ומשיב 2 לא היה איתם וכן הפנה לעדות השלישית של משיב 2 מיום 3.12.09 שעה 15:28. כאשר נמסר לו על ההכנה לפריצה השיב "אמת" וסיפר כי היה תצפיתן באותו יום ואילו הקטין, כאשר נשאל איפה היה משיב 2 בזמן הפריצה השיב "הסתכל לצדדים". לטעמו של ב"כ המבקשת, מאחר והמשיבים והקטין נתפסו יחד כאשר הרכוש עליהם והודו כי היו יחד, למרות שהכחישו זאת בתחילה, הרי שבמכלול הדברים המסקנה מובילה לכך שמשיב 2 היה נוכח בזמן הפריצה , ידע מדוע הוא מסתובב איתם וידע מדוע נתפס איתם.

לעניין עילת המעצר, טען כי החבירה ביחד מעידה על כך שלא מדובר על דחף רגעי לבצע פריצה אלא תחושה חזקה מאוד שמדובר בחבורה שזו מטרתה. עוד הפנה למרשם הפלילי לפיו משיב 2 נמצא בעיכוב ביצוע לעונש מאסר על התפרצות, דבר שלא מפריע לו לבצע עבירות נוספות ולכן סבור הוא כי קמה עילת מעצר במכלול הנסיבות.

לעניין קבלת תסקיר בעניינו של משיב 1, לא התנגד ב"כ המבקשת.

6.בדקתי את הראיות שאספה המשטרה בתיק החקירה ואני קובעת כי די בראיות שנאספו כדי להוות תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האישומים המיוחסים למשיב 2, ואפרט.

7.המשיב 2 בהודעתו במשטרה מיום 29.11.09 שעה 23:55 מסר כי בשעה 16:00 נפגש עם משיב 1 והקטין בביתו, הם שתו וודקה ואז יצאו לטייל בחולון והשוטרים עצרו אותם. עוד סיפר כי לאחר מכן לא ראו אחד את השני כשעתיים (ש' 12).

בהמשך, כאשר נשאל אם נפגש איתם בשעה 16:00 ונעצר בשעה 17:40 איך יכול להיות שלא ראה אותם כשעתיים, השיב כי הוא לא יודע והם נעצרו בשעה 19:40.

משיב 1 בהודעתו מיום 29.11.09 שעה 23:30 מסר אף הוא כי הם שתו וודקה בביתו של משיב 2, כשלאחר מכן יצאו להסתובב בחולון. אך, בניגוד לדברי משיב 2, לשאלת החוקר האם הוא היה עם שני חבריו כל הזמן, השיב "משעה 16:00 עד שנעצרנו. בזמן הזה כל הזמן היינו ביחד".

תמיכה נוספת לראיות המשטרה מוצאת אני בדברי עד הראיה שמסר בהודעתו במשטרה מיום 1/12/09 שעה 16:56, כי נכנס לחנייה של הבניין שלו עם האופנוע וראה שני בחורים צעירים, שנראו לו חשודים, מתחת לבניין ביתו ואף מסר את תיאורם "אחד מהם היה עם קרחת... והשני היה צעיר יותר עם שיער שחור". ואם לא די בעדותו זו של עד הראיה, הרי שגם הקטין עצמו קשר את משיב 2 למקום הפריצה עת אמר בהודעתו במשטרה מיום 2/12/09 שעה 17:24: "ואז הייתי עסוק להסתכל על רוכב אופנוע שבדיוק חנה בחנייה ... פתאום שמעתי צעקה שלמה בוא והתחלתי לרוץ... הבנתי שזה חאמד או משה...".

ואם לא די בכל אלה, משיב 2 קשר עצמו לאירוע וניתן לראות בכך אף ראשית הודאה, בכך שבהיותו בניידת המשטרה, בעת שהובאו הוא, משיב 1 והקטין לדיון בהארכת מעצרם, נשמע אומר בהקלטה מט 1557/09, כי "פתח" על שניהם בכך שאמר שהם היו בזירה ואילו הוא ברח כי יש לו על תנאי ויש לו משפחה והוא לא רצה להסתבך ואז נשמע הקטין שואל את משיב 1 מה לעשות ומשיב 1 עונה לו "אנחנו צריכים להגיד כן משה לא היה".

8.ואכן, ניתן לראות בהודעתו של הקטין מיום 2/12/09 שעה 17:24 כיצד הוא מרחיק את משיב 2 מהזירה באומרו, כמילותיו של משיב 2 בהקלטה "... ומשה אמר אני לא מתערב תעזבו אותי יש לי אשה וילדים אני גם ככה יש לי מאסר על תנאי והוא התחיל ללכת..." (שורות 13,14).

9.לעניין עילת המעצר – סבורה אני כי בעניינו של משיב 2, קיימת עילת מעצר, היא עילת המסוכנות, הכל כעולה ממכלול הראיות הלכאוריות שבידי המשטרה וכשמצטרף לכך עיכוב ביצוע לעונש מאסר בגין עבירות דומות כנגד המשיב, עולה כי מורא החוק אינו חל עליו באשר הוא ממשיך לפגוע ברכוש הציבור.

10.העולה מן המקובץ מניח תשתית לכאורית כנגד המשיב 2, כאמור לעיל. כידוע, בית המשפט אינו נדרש, בשלב זה, לבחון את אמינות הראיות שהובאו בפניו, שכן, בחינה זו מקומה בהליך העיקרי (בש"פ 80887/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פד"י נ(2) 133).

11.אכן, החובה לבדוק את האפשרות לחלופת מעצר לעולם מוטלת על בית המשפט, מכוח האמור בסעיף 21(ב) בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996.

רק אם סבור בית המשפט כי על פני הדברים ניתן להשיג את מטרת המעצר "בדרך שפגיעתה בחרותו של הנאשם פחותה" יזקק לפן האופרטיבי ויבחן האם קיימת חלופה והאם החלופה המוצעת יכולה לענות על הצרכים (בש"פ 5859/04 מדינת ישראל נ' נאיף אבו סבייח, תק-על 2004(2), 2776).