מדינת ישראל נ' חאג יחיא

גזר דין

ממצאי הכרעת הדין:

הנאשם הורשע לאחר שמיעת הראיות בעבירות של פציעה בנסיבות מחמירות, תקיפה אשר גרמה לחבלה של ממש והחזקת סכין שלא כדין. על פי ממצאי הכרעת הדין, ביום 27.4.10, בעוד המתלונן יושב ברכבו ומשוחח עם מכריו בסמוך לביתם שבטייבה, הופיע לפתע מאחוריו רכב אחר שנסע במהירות, חסם את דרכו ופגע ברכב חונה שעמד בסמוך. מהרכב הפוגע יצא הנאשם, כשבידו סכין גדולה, התקרב לרכבו של המתלונן והחל תוקף אותו כשהסכין בידו. הנאשם פתח את דלת הרכב, ניסה לדקור את המתלונן וכיוון את הסכין לעבר צווארו, אך המתלונן אחז בידיו והמליח למנוע את הפגיעה. על מנת להרחיק את עצמו מטווח הפגיעה של הסכין, נשען המתלונן לאחור לעבר כסא הנוסע וניסה להרחיק את הנאשם ממנו ברגליו. בין השניים התפתח עימות במהלכו החדיר הנאשם את פלג גופו העליון לתוך הרכב, כשהוא מעל לגופו של המתלונן, והמשיך לתקוף אותו, תוך שהוא אוחז בסכין. כתוצאה מאותם מעשי תקיפה נגרמו למתלונן שריטות עמוקות בכל חלקי פניו. כמו כן נגרמו לו שריטות בבית החזה וחתך קטן ברגל. במהלך הניסיון להוציא את הסכין מידי הנאשם אף נחתך המתלונן מלהב הסכין בכף ידו השמאלית, ונזקק לטיפול ולתפירה בבית החולים. בנוסף נגרמו למתלונן, כתוצאה מהמאבק ברכב, חבלות בגבו בדמות שפשופים ושטפי דם נרחבים.

טענות הצדדים:

באת כוח המאשימה עמדה על הרקע לאירועים, אשר כפי שעולה מן הדיונים ומהכרעת הדין, עניינו במחלוקת קודמת בין הנאשם למתלונן, אשר הינם קרובי משפחה, ולסברתו של הנאשם כי המתלונן קילל את אחותו. מאז אותו מקרה ביקש הנאשם לנקום במתלונן, והאירוע האלים נשוא כתב האישום הינו ביטוי ליצר נקמה זה. לטענת התובעת מדובר בתופעה פסולה של פתרון סכסוכים בדרך אלימה.

התובעת סברה כי נסיבות המקרה, במסגרתן לא היסס הנאשם להחזיק בסכין ואף לעשות בה שימוש, מצדיקות ענישה חמורה ומוחשית. לא אחת עדים אנו לתוצאות הטרגיות שבהן מסתיימים אירועים מסוג זה, וניתן לומר כי רק בדרך נס לא הסתיים האירוע בדרך קשה הרבה יותר. בהקשר זה הפנתה לפסיקה הנרחבת של בתי המשפט בנושא "תת תרבות הסכין", והזכירה את התעצמות התופעה, המחייבת את הרתמות בית המשפט לשם מיגורה.

על אף שלנאשם אין עבר פלילי, סברה התובעת כי במקרה זה יש להעדיף את האינטרס הציבורי המחייב החמרה על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם. עוד ביקשה לציין כי הנאשם בחר לנהל את ההוכחות בתיק, זכות השמורה לו על פי דין, אך עמידה עליה אינה מאפשרת את ההקלה הניתנת לנאשמים המודים ולוקחים אחריות על מעשיהם ובכך חוסכים את עדות המתלוננים ואת זמנו של בית המשפט. לאור כל אלה ביקשה התביעה להשית על הנאשם עונש מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס ופיצוי.

בא כוח הנאשם מיקד את טענותיו באישיותו של הנאשם ואופיו וכן ברקע המשפחתי של הנאשם. הנאשם בן למשפחה ערכית ותורמת לחברה, אימו מורה ושני אחיו מהנדסים, ואף הנאשם סיים בית ספר להנדסאים. מר חאג' יחיא יוסף, מנהל התיכון בו למד הנאשם, אשר העיד כעד אופי מטעם הנאשם, תיאר אותו כתלמיד מצטיין, ממושמע ובעל התנהגות טובה. עוד העיד כי משפחת הנאשם הינה משפחה שלווה וצנועה המרוחקת מעולם הפשע והעבריינות. לטענת הסנגור מדובר באירוע חריג בנוף דמותו של הנאשם, הנעדר עבר פלילי, ובנוף המשפחה כולה. אין מדובר באירוע שתוכנן מראש או במי שסובל מדפוסי התנהגות עבריינים. על מנת להאיר פנים אחרות בדמותו של הנאשם הוצגו לעיוני ציורים נאים, פרי מכחולו של הנאשם, המבטאים לגישת הסנגור את רגישותו ועדינותו של הנאשם.

הסנגור לא ביקש להתעלם מן הפסיקה ומן הצורך למגר את תופעת תת תרבות הסכין, אולם סבר כי הנאשם, אשר עבד עד ליום מעצרו ואשר גיליון הרשעותיו נקי, אינו נכלל במסגרת אותה קבוצה הנוהגת לסיים סכסוכיה בדרכים לא מקובלת, ואשר אליה מתייחסת פסיקה זו. אשר על כן ביקש ב"כ הנאשם להימנע מהטלת מאסר בפועל על הנאשם, ולהסתפק בדרכי ענישה אלטרנטיביות דוגמת עבודות שירות. כמו כן הציע לקבל בעניינו של הנאשם תסקיר מטעם שירות המבחן בטרם חריצת הדין.

דיון והכרעה:

תקיפה בסכין וגרימת חבלות קשות, בגין סכסוך של מה בכך, הנה אחת התופעות הקשות עמה מתמודדת החברה הישראלית. למרבה הצער, המדובר בתופעה רווחת, אשר זכתה לכינוי "תת תרבות הסכין" ואשר מחייבת תגובה נוקשה ובלתי מתפשרת מצידן של רשויות אכיפת החוק ובראשן בתי המשפט. בית המשפט העליון התייחס לתופעה זו במספר רב של החלטות, בהן הדגיש את חומרת מעשים אלה ואת ההכרח לנקוט בדרך של ענישה מחמירה, מתוך תקווה שתביא ברבות הימים למיגור התופעה.

כך למשל קבע בית המשפט העליון בע"פ 6720/04 מ"י נ' זחאיקה ( לא פורסם, 3.11.04):

"נלאינו מאמור, עוד ועוד שוב ושוב, כי יש לשרש את תת-תרבות הסכין מחיינו, וחובה היא המוטלת על בית-המשפט להרים את תרומתו למלחמה קשה זו שבאלימות אשר פשתה במקומותינו. הטלת עונשים קלים - יחסית לנדרש - על מי שמפרים צו של לא-תנעץ-סכין-בגוף-הזולת מחטיאה את המטרה ואת שאיפתנו לעקירה מן השורש של התופעה הפסולה הזו".

אשר על כן הורה בית המשפט העליון לא פעם, כי אחת דינם של אלו המהינים לפגוע בגופם של אחרים בכלי משחית – להישלח אל מאחורי סורג ובריח. כך באו הדברים לידי ביטוי בע"פ 4082/05 סיניק נ' מ"י (לא פורסם, 15.6.05):

"בית-משפט זה התריע וחזר והתריע על תופעת הסכינאות שהשתרשה בקרב רבים, בכלל זה בני נוער וצעירים, העושים שימוש בסכין כדי לפתור סכסוכים. כך נקבע, כי "הסכינים למיניהם תפשו כיום את מקום החרבות, ובצד האקדחים משמשות אף הן מכשיר ליישובם של חילוקי דעות. תופעה ממאירה זו מטילה על בתי-המשפט חובה למיגורה המוחלט, ודרכם של בתי המשפט להעלות תרומה ראויה היא - בין השאר - על דרך הטלתם של עונשים חמורים. כך בעבירות ממאירות אחרות ..., וכך הוא בתת תרבות הסכין המביאה לא אחת לקיפוח חייהם של צעירים וגם של מי שאינם צעירים. ... המגיפה שפשתה במחנה היא כה קשה וכה ממאירה עד שבתי המשפט חייבים להעלות את תרומתם למלחמה בה על דרך ענישה מרתיעה. וענישה מרתיעה בהקשר הדברים פירושה הוא - שליחתו של נאשם לבית האסורים" (ע"פ 9133/04 גורדון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם))."

וראו גם ע"פ 3220/09 מוחמד נ' מ"י (לא פורסם, 11.10.09):

"אין שופט בבית משפט זה שלא נחשף לריבוי תיקי הדקירה, אותה "מכת מדינה סכינאית", הבאים לפתחנו. חלקם מסתיימים גם במוות חלילה. אין בידינו כלים להתמודדות עמה אלא – ככלל –  מאסר משמעותי, המרחיק את העבריין האינדיבידואלי לתקופת המאסר מן הציבור, אך אולי גם מרתיע, ככל שיוצא הקול בדבר ענישה כזו; יהיו אמנם נסיבות מיוחדות, של קטינים בגיל צעיר מאוד או מקרים מיוחדים אחרים, שבהם תינקט הקלה, אך הכלל הוא מאסר".

הנה כי כן, מדיניות הענישה שנקבעה בפסיקה בעבירות מעין אלה מחמירה ומחייבת הטלת עונש מאסר ממשי, גם כשמדובר בנאשם צעיר ונעדר עבר פלילי, כמו הנאשם שבפני, אלא בנסיבות יוצאות דופן, אשר אינן מתעוררות במקרה הנוכחי. ההפך הוא הנכון, נסיבות המקרה שבפני אינן קלות כלל ועיקר והן מעידות על מעשה אלימות ברוטאלי וחסר רסן מצידו של הנאשם, אשר בגין דבר של מה בכך, כמה מילות עלבון שסבר שהשמיע המתלונן לפני זמן רב כלפי אחותו, שמר לו טינה והמתין לשעת כושר על מנת לבוא עמו חשבון.

במועד הנקוב בכתב האישום, הפתיע הנאשם את המתלונן, אשר בטרם הצליח להפנים את המתרחש, מצא את עצמו מותקף בסכין גדולה, כשהוא נתון בעמדת נחיתות של ממש בתוך רכבו. הנאשם תקף את המתלונן בחמת זעם, באמצעות הסכין ואף בידיו ובציפורניו, השניים נאבקו, כשניתן רק לשער את עוצמת החששות שאחזו במתלונן, אשר נאבק על חייו ועל שלמות גופו פשוטו כמשמעו. בצדק ציינה התובעת כי האירוע עלול היה להסתיים, ככל שהיה הדבר תלוי בנאשם, בפגיעות חמורות בהרבה במתלונן. גם כך, בפועל, נגרמו למתלונן פגיעות ממשיות. די להתבונן בהקשר זה בתמונות ת/1 המתעדות מכלול החתכים והשריטות בגופו של הנאשם, אשר אף שתתו דם וחייבו קבלת טיפול רפואי.

הפצעים שהותיר הנאשם בגופו של המתלונן, החבלות שספג בגבו בשל עוצמת התקיפה וכתמי הדם על תקרת הרכבו ועל דלתו, כל אלה מעידים על אופייה הברוטאלי וחסר המעצורים של התקיפה שביצע הנאשם. הנאשם תקף את המתלונן תקיפה ממושכת, כשהסכין בידו כל אותה עת, מבלי שהותיר לו כל אפשרות להימלט. אם יצא המתלונן ממצב זה, בסופו של דבר, בפגיעות מתונות יחסית, אין זאת אלא תולדה של התגוננותו העיקשת מפני מעשי התקיפה החמורים ולא בשל רצונו של הנאשם להימנע מהסבת נזק גופני חמור. נסיבות התקיפה ואופייה אינן מותירות כל מקום להקלה כלפי הנאשם, ככל שהדבר נוגע להתנהגותו במהלך האירוע גופו. עוד יש לזכור כי הנאשם כפר במיוחס לו וכי עד היום לא קיבל על עצמו האחריות או הביע חרטה על מעשיו. זכותו של הנאשם לכפור אינה מוטלת כלל בספק, אך וודאי שאין הוא זכאי לאותה התחשבות מיוחדת הניתנת למי שנוטל על עצמו אחריות, מודה ומביע חרטה. לפיכך, לא מצאתי כל בסיס לעתירה לקבל בעניינו של הנאשם תסקיר מטעם שירות המבחן ואף לא בבקשת בא כוחו להימנע משליחתו לריצוי מאסר מאחורי סורג ובריח.