מדינת ישראל נ' זקין

החלטה

1.בפני בקשה להורות על יישום החלטת ביהמ"ש מיום 1.5.13. השאלה עומדת לדיון היא האם היה מקום להגיש כתב אישום כנגד המבקש, במסגרת התקופה שנקצבה ע"י ביהמ"ש, תוך רמיסת זכותו לשימוע, והאם אין בכך כדי להורות על ביטול כתב האישום כנגדו והחזרת כל המוצגים לידיו.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שהגישו הצדדים, שמעתי את טיעוניהם, עיינתי בתיק המשטרה ובפסיקה, מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות. ואנמק.

2.בתאריך 17.2.13, בעת פעילות משטרתית, תפסה המשטרה קטנוע, מחשב נישא, טלפון וכסף מהמבקש, כמו גם סמים מסוכנים מסוג קנבוס. המבקש נחקר בגין חשד לסחר בסמים מסוכנים. תיק החקירה הועבר לידי התביעות וממנה הוחזר למשטרה לצורך ביצוע השלמות חקירה.

3.בין לבין, הגיש המבקש בקשה להחזרת המוצגים שנתפסו.

בתאריך 1.5.13 קבע ביהמ"ש (כב' הש' ד"ר א. סורוקר), בעניין הבקשה להחזרת מוצגים, כי את הקטנוע ניתן להחזיר כנגד הפקדת סך של 5000 ₪ והתחייבות להימנע מכל עשיית דיספוזיציה בקטנוע. היה ולא יוגש כתב אישום בתוך 30 יום – הקטנוע יושב.

באשר לכסף שנתפס – נתן ביהמ"ש ארכה להחזיק התפוס למשך 30 יום לצורך מיצוי חקירה והגשת כתב אישום, שאם לא כן – יוחזר הכסף למבקש. בעניין הטלפון הנייד והמחשב הנישא – הורה ביהמ"ש להחזירם למבקש.

4.ביום 30.5.13 הוגש כתב האישום כנגד המבקש המייחס לו עבירה של שימוש/החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית, עבירה על סיעף 7 (א) + (ג) רישא בפקודת הסמים המסוכנים, [נוסח חדש], התשל"ג – 1973, כאשר בצידה בקשה להכריז על המבקש סוחר סמים ולחלט את הקטנוע והמזומנים שנתפסו.

5.ב"כ המבקש טוען כי כתב האישום, הגם שהוגש במסגרת הזמן שנקצב ע"י כב' הש' סורוקר, רמס רמיזה גסה את זכותו של המבקש לקיים הליך של שימוש מלפני הגשתו, ומהטעם הזה בלבד על ביהמ"ש להורות על ביטולו ועל החזרת התפוסים לידי המבקש.

6.ב"כ המשיבה השיב כי הועברה למבקש ביום 19.5.13 הודעה בדבר זכותו לקיים שימוע עד ליום 29.5.13 וכי קיצור תקופת השימוע אושרה על ידי ראש אנף תביעות ביום 19.5.13 לאור החלטת ביהמ"ש מיום 1.5.13. לטעמם, ב"כ המבקש פנה רק ביום 29.5.13 בבקשה לצלם את חומר הראיות לצורך השימוע, ומשהובהר לו כי ניתן יהיה לקיים את השימוע באם יסכים להארכת תוקף החזקת המוצגים וסירב, הוגש כתב האישום במועדו, על מנת לקיים אחר החלטת ביהמ"ש.

לדברי המשיבה, זכותו של המבקש לשימוע לא פקעה והוא יוכל לפנות בבקשה, אף שהוגש כתב אישום כנגדו.

7.הבקשה הוגשה במסגרת תיק מ"י 33013-02-13 היינו תיק מעצר הימים כנגד המבקש.

משהוגש כתב האישום כנגדו, בתוך תקופת הזמן שנקצבה ע"י ביהמ"ש בהחלטתו מיום 1.5.13, הרי שהמשיבה עמדה בתנאים שנקבעו שם, ומשכך דין הבקשה להידחות. לא מצאתי מקום להתייחס לטענות הקשורות לטיב המוצגים ולבעלויות בהן, טענות הצריכות להתברר בדיון בתיק העיקרי ,בעת בקשת החילוט.

8.אין מקומה של טענת המבקש באשר לביטול כתב האישום בשל פגיעה בזכותו לקיים שימוע, להידון בתיק המעצרים. טענה שכזו, אם יש לה כלל מקום בעניינו של המבקש, ראוי לה להיות מוגשת בתיק העיקרי.

למעלה מן הצורך, אני סבורה כי הנימוקים בגינם קוצרה תקופת הזמן שניתנה לשימוע הינם סבירים והגיוניים ועומדים בהלכה שנקבעה בבג"צ 4785/10 תומר גבאי נ' ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע ואח' (החלטה מיום 8.7.10, פורסם בנבו).

9.בשולי החלטתי אציין כי קשה להתעלם מהתנהגות המבקש בבקשה זו. בתחילה, נשלחה הודעת השימוע ביום 19.5.13 לב"כ המבקש, שהשיב כי אינו מייצג אותו. משכך, נשלחה ההודעה למבקש עצמו באותו מועד. המבקש לא פנה למשיבה, אלא ביום 29.5.13, יום אחרון לפנייה לשימוע. אז פנה ב"כ המבקש למשיבה בבקשה לצלם את חומר החקירה לצורך השימוע. ברור כי בשלב זה לא יכלה המשיבה לקיים מחד את החלטת ביהמ"ש מיום 1.5.13 ומאידך את רצונו של המבקש לקיים שימוע ולצלם חומר חקירה באותו יום.

בנסיבות אלה, לטעמי אין למבקש אלא להלין על עצמו מדוע לא קויים הליך השימוע עובר להגשת כתב האישום.

יחד עם זאת, כהודעת המשיבה, עומדת למבקש זכותו לקיים שימוע בלב חפץ, אף לאחר הגשת כתב האישום.

10.אשר על כן, הבקשה נדחית.

המזכירות תשלח עותק מההחלטה לבאי כוח הצדדים.