מדינת ישראל נ' זנוי ואח'

החלטה – לנאשם 3

אלי חן, יליד 1992 (להלן: "הנאשם") הודה במסגרת הסדר טיעון בתקיפה סתם, עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"). על פי כתב האישום שתוקן לקולה, ב- 8.01.11 הנאשם יחד עם נאשמים 1 ו-2, היה מעורב בקטטה, עם ע.ס., קטין יליד 1994 (להלן: "המתלונן"). לנאשם מיוחס שבמהלך האירוע בעט פעמיים ברגליו של המתלונן.

בהתאם להסדר טרם הרשעה, הופנה הנאשם לשירות המבחן, אשר הכין שני תסקירים.

בתסקירים נדרש השירות למכלול נסיבותיו האישיות, משפחתיות בריאותיות של הנאשם, כבן 20, בוגר שתיים עשרה שנות לימוד, שנכון להיום מוגדר כעריק מצה"ל. לדברי הנאשם את העבירה שבדיון עבר על רקע עריקותו והתחברותו לחברה שולית. השירות מעריך שבאותה עת התאפיינו חייו של הנאשם בריקנות ושעמום. הנאשם שיתף פעולה באופן מלא בהליך הטיפולי התחרט על מעשיו והחל לפעול להסדרת מעמדו הצבאי. אלו מהווים, לדעת השירות, ביטוי לרצונו של הנאשם לשנות את אורח חייו ולכן ממליץ השירות להעמידו במבחן למשך שנה.

התובעת הדגישה את הימנעותו של שירות המבחן מלהמליץ במפורש על סיום ההליך ללא הרשעה, וזאת בהעדר הוכחה שהרשעה תפגע באופן קונקרטי בעתידו של הנאשם. משכך עמדה על הרשעה שכן, הנאשם, במעשיו תרם לפציעות שנגרמו למתלונן במהלך האירוע.

הסנגור, עו"ד לנג, ביקש באופן טבעי, להימנע מהרשעת מרשו, בהתחשב בגילו הצעיר, בחלקו השולי בפרשה ובהתחשב בהתרשמות החיובית שהתרשם שירות המבחן מהנאשם ומשיתוף הפעולה המלא שלו בהליך הטיפולי. לגישת הסנגור, הגם שאין בתסקיר המלצה מפורשת לסיים את ההליך ללא הרשעה, מההמלצה להעמיד הנאשם במבחן, נגזרת מסקנה שראוי לעשות כן.

הנאשם עצמו ביקש מבית המשפט התחשבות כיוון שבכוונתו לפתוח קיוסק בקרוב והרשעה בפלילים תפגע בו שכן היא עלולה להקשות עליו קבלת אשראי מתאים.

שמיעת הטיעונים, עיון בתסקירים ושקילת השיקולים מכלול הנסיבות, מבססים מסקנות כדלקמן:

ככלל - מי שהודה בעבירה פלילית או שאשמתו הוכחה כנדרש יורשע בדינו, שכן הרשעה היא התוצאה המתחייבת לאחר קביעה שנפסק כי נעברה עבירה פלילית. בהרשעה מביעה החברה, באופן שוויוני את סלידתה מהמעשה, ומקווה להשיג הרתעה אישית וכללית, ראו ע"פ 9262/03, פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4), 869.

ואף על פי כן הסמיך המחוקק את בית המשפט בסעיף 71א לחוק ובסעיף 1 לפקודת המבחן (נוסח חדש), התשי"ט-1969, לסיים הליך ללא הרשעה. השימוש בסמכות לסיים ייעשה במקרים נדירים ביותר ולאחר שביהמ"ש שוכנע ברמה גבוה של שכנוע, שהנזק שעלול להיגרם לנאשם באם יורשע חמור במיוחד ובלתי מידתי בהשוואה לנזק שייגרם לציבור באם ההליך יסתיים ללא הרשעה. במילים אחרות, כשעוצמת השיקול האינדיבידואלי עולה בהרבה על עוצמת השיקול הציבורי שבמיצוי הדין, נכון שלא להרשיע.

המבחנים לשימוש בסמכות נקבעו בפסקי דין רבים, וההלכה בנידון היא מן המפורסמות, רק לשם הדגמה ראו: רע"פ 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל תק-על כרך 85(3) תשמ"ה-תשמ"ו 1985 ע' 737, ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3), עמ' 685 בעמ' 689 וע"פ 9262/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (4), 869.

מן הכלל אל הפרט – הנאשם הודה שתקף עם האחרים את המתלונן שנחבל חבלות חמורות. חובתו של בית המשפט להוציא מהכוח על הפועל התכליתית החקיקתית ולעשות לשירוש עבירות אלימות בין "צעירים-בוגרים".

אל מול חומרת העבירה יש להתחשב לקולא במשקלן המצטבר של נסיבות כדלקמן:

גילו הצעיר של הנאשם בזמן האירוע – כבן 19.

עברו הנקי של הנאשם.

הודאת הנאשם והאחריות שקיבל על עצמו בגין חלקו בארוע.

חלקו המצומצם, כמעט שולי של הנאשם בתקיפה – שתי בעיטות ברגליו של המתלונן.

השתלבותו בהליך הטיפולי ושיתוף הפעולה עם שירות המבחן.

נסיבות אלה מתיישבות עם מסקנה שהטבעת אות קין של פליליות על הנאשם בשלב זה של חייו, תהיה עבורו מכה קשה במיוחד, אשר תחסום בפניו אפשרויות להמשיך לעבוד, להתפרנס, להתקדם ולתרום לכלל. משכך, למרות החומרה, האינטרס הציבורי, לא פחות מהאינטרס האישי של הנאשם, ייצא נשכר אם הנאשם ימשיך בהליך הטיפולי במסגרת שירות המבחן, לא יורשע באופן שיעודדו אותו להמשך תפקוד נורמטיבי.

סוף דבר – בית המשפט מחליט כדלקמן: