מדינת ישראל נ' זנו

החלטה

מונחת בפני בקשה להאריך את פסילתו המנהלית של המשיב מלהחזיק רישיון הנהיגה, בהתאם לסמכותי לפי סעיף 47(ט) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן – הפקודה) עד לתום ההליכים, ואף מעבר לשישה חודשים.

ביום 10.3.13 נפסל המשיב מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 30 יום, זאת מתוקף סמכותו של קצין משטרה על פי סעיף 47(ה)(3) לפקודה.

בכתב האישום נטען כי ביום 9.3.13, שעה 04:17 לערך, נהג המשיב כשהוא שיכור ונתון תחת השפעת סמים. בחיפוש נמצא מתחת למושב הנהג חומר החשוד כסם מסוכן מסוג חשיש. המשיב נדרש כדין למסור דגימת שתן לצורך בדיקת שכרות וסירב.

העבירה שיוחסה למשיב היא: נהיגה בשכרות ותחת השפעת סמים, עבירה בניגוד לסעיף 62(3) בקשר עם סעיפים: 39א ו-38(1) לפקודה ותקנה 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

בבקשתה טענה המבקשת, כי המשיב מחזיק ברישיון נהיגה החל משנת 2010 וכבר צבר לחובתו 2 הרשעות קודמות. למשיב אף עבר פלילי בגין העדר מן השירות, היזק לרכוש במזיד ותקיפה סתם. נטען כי בנהיגה בשכרות עקב שימוש בסמים בצירוף עברו של המשיב, יש כדי ללמד על מסוכנות.

ב"כ המשיב טען כי אין מקום להאריך את הפסילה המנהלית. הסם שנמצא ברכב לא היה בבעלות המשיב, אלא הנוסע מר יוסף ברמי (להלן – ברמי). מדו"חות הפעולה של השוטרים עולה כי ברמי הודה עוד בשטח כי הסם שלו. לפיכך, לא התגבש חשד סביר כנגד המשיב ולא קמה עילה לדרוש ממנו לבצע בדיקת שכרות, ולכן סירובו היה מוצדק. זאת ועוד, לטענת ב"כ המשיב סתירות בחומר החקירה עולות כדי כרסום בחומר ראיות: המשיב נדרש לבצע בדיקה פעם אחת על ידי השוטר גל ויצמן ופעם אחרת על ידי השוטר רועי טולדנו, כל זאת באותו פרק זמן.

באשר למסוכנות המשיב, נטען כי עברו אינו מלמד על מסוכנות וכי עברו הפלילי מקורו בעת היותו קטין, כשההליך הסתיים ללא הרשעה.

לפיכך בנסיבות אלה ניתן להסתפק בפסילה שהמשיב ריצה עד היום.

השיקולים המנחים את בית המשפט בדיון בבקשה זו הינם: ראשית, קיומן של ראיות לכאורה ושנית, האם יש בהמשך נהיגתו של המשיב כדי לסכן את שלום הציבור.

קיומן של ראיות לכאורה

אין חולק כי המשיב נהג במועד האירוע.

השוטר רס"ל ויצמן גל ציין כי במהלך נסיעה שגרתית הבחין במשיב כשהוא נוהג ברכב ולידו אדם נוסף. החלונות האחוריים של הרכב היו כהים ולא ניתן היה לראות דרכם. השוטר נסע בנתיב הימני במקביל למשיב, אשר האט נסיעתו. בהמשך, המשיב והנוסע נמנעו מליצור קשר עין עם השוטר. השוטר סימן למשיב לעצור באמצעות מערכת הכריזה. בהודעתו הודה המשיב כי אכן האט נסיעתו כשהבחין בשוטר.

משנדרש המשיב למסור רישיונות, החל להילחץ ולגמגם. השוטר ביקש מהמשיב הסכמתו לביצוע חיפוש ברכבו או על גופו והודיע לו כי סירובו לא ישמש כנגדו.

המשיב נתן הסכמתו, והשוטר מצא מתחת למושב הנהג חומר החשוד כסם מסוג חשיש. המשיב טען כי הבעלים הקודמים של הרכב השאיר את החומר ברכב, ללא ידיעתו.

בחיפוש שנערך על גופו של ברמי, נמצא בתוך נייר חומר החשוד כסם מסוג חשיש. בסופו של דבר הוחלט שלא לנקוט בהליכים משפטיים בגין החזקת סמים עקב העדר ענין לציבור, והטיפול הועבר לאגף התנועה.

בבדיקת המאפיינים המשיב התנדנד בעמידה אך ביצע בהצלחה מבחנים אחרים, והשוטר התרשם כי המשיב נתון תחת השפעת סמים קלה. המשיב נדרש למסור דגימת שתן, אך סירב למרות שמשמעות הסירוב להיבדק הוסברה לו כדין. המשיב חזר על סירובו להיבדק גם בעת חקירתו תחת אזהרה, ולפיכך לא מצאתי כרסום בראיות התביעה בעניין הסירוב.

בחקירתו טען המשיב כי ברמי נהג ברכבו בשעות אחר הצהריים והניח את הסם מתחת למושב הנהג. המשיב טען כי בתחילה הסכים למסור דגימת שתן, אך משנודע לו כי הסמים הינם בבעלות ברמי , סירב. טיעון זה תמוה. לא ברור מדוע הסכים המשיב להיבדק שעה שטען כי הבעלים הקודמים הותיר את הסמים ברכב ומדוע שינה דעתו וסירב להיבדק שעה שטען כי ברמי הותיר את הסמים ברכב.

ברמי טען בהודעתו כי נהג ברכבו של המשיב אותו יום, ומתוך שכחה הותיר את הסמים ברכב.

הודעתו של ברמי מעלה תהיות רבות וסבירותה מוטלת בספק. כך למשל, כשנשאל מהיכן השיג את הסמים טען כי מצא אותם ברחוב.