מדינת ישראל נ' זמלין ואח'

החלטה

1.לפני בקשה לביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק, וזאת, לטענת הנאשמים, בשל שיהוי קיצוני ובלתי סביר בהגשת כתב האישום.

2.נגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם כי גרמו ברשלנות לנפילתו של המתלונן מפיגום בגובה של כ-9 מטרים, וכתוצאה מכך – לפציעתו, וזאת בכך שאפשרו ביצוע עבודות בניה על גבי משטח מוגבה מעל הקרקע שלא היה מגודר, ובכך שלא סיפקו אמצעי בטיחות למניעת נפילתו של המתלונן ולא הדריכו אותו בהוראות בטיחות. האירוע נשוא כתב האישום אירע ביום 23.4.06, וחקירת המשטרה הסתיימה כעבור פחות מחודש ימים. אף על פי כן, הוגש כתב האישום רק ביום 26.10.10.

3.אין מחלוקת כי המאשימה השתהתה בהגשת כתב האישום במשך תקופה ארוכה מאוד, כארבע שנים וחצי ממועד הארוע הנדון. הנאשמים טוענים, כי תקופה זו מהווה שיהוי חריג ובלתי סביר בכל קנה מידה, וכי מדובר בהתנהגות שערורייתית ובלתי נסבלת של המאשימה, שבנסיבות העניין יש בה כדי להביא לביטול כתב האישום.

בבקשתם טוענים הנאשמים, כי הזמן הרב שעבר מאז ביצוע העבירות ומאז שהסתיימה החקירה ועד להעמדתם לדין עלול לפגוע פגיעה ממשית בהגנתם, וזאת הן בשל הקושי לאתר עדי הגנה לאחר זמן רב כל כך, והן משום שזכרונם של העדים בפרשה עלול להיטשטש.

הנאשמים מוסיפים וטוענים, כי השיהוי הרב בהגשת כתב האישום הסב להם עינוי דין חריף וסבל נפשי, בעיקר בשל חוסר הוודאות והמתח הנפשי שבו היו נתונים במשך כארבע שנים וחצי, מאז סיום החקירה ועד עתה, וכל זאת – מבלי שניתן הסבר סביר לכך.

יתירה מכך, לטענת בא כח נאשם 1, במקרה זה אף אין מדובר בפרשה סבוכה, מסועפת או מורכבת, הכוללת תיעוד רב, או בכתב אישום חריג בחומרתו, שהצריך את המאשימה לעיון ממושך ומעמיק בחומר החקירה, כזה המצדיק שיהוי כה רב בהגשת כתב האישום.

4.בכך לא מתמצות טענות הנאשמים. בא כח נאשם 1 טוען, כי העבירה שבה הואשם מרשו היא עבירה מסוג עוון שתקופת ההתיישנות לגביה היא 5 שנים. לטענתו, העובדה כי המאשימה השתהתה 4 שנים וחצי ו"נזכרה" להגיש את כתב האישום סמוך כל כך למועד שבו אמורה היתה לחלוף תקופת ההתיישנות, היא כה מקוממת עד כי לא ניתן שלא לייחס לה נפקות של ממש, בדרך של ביטול כתב האישום.

5.תנא דמסייע לעמדתו מוצא בא כח נאשם 1 בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה בדבר הצורך בזירוז הטיפול בהליכים פליליים (הנחיה מספר 4.1200), שבהן הדגיש היועץ המשפטי לממשלה את הצורך בקיצור משך הזמן הנדרש לחקירת חשודים ולהכנת כתבי אישום ולדיון בבית המשפט עד להכרעת הדין, ושבהן הורה כי במקרה שבו לא הוגש כתב אישום תוך שנה מיום שהתקבל בפרקליטות המחוז, ידווח על כך פרקליט המחוז בכתב לפרקליט המדינה בצירוף העתק ליועץ המשפטי לממשלה, וינמק את סיבת השיהוי – דבר, שלטענתו, לא נעשה במקרה זה.

6.המאשימה מתנגדת לביטול כתב האישום. ראשית, לפי טענתה, על אף הפגם שנפל בהגשת כתב האישום, לא נגרם כל נזק להגנת הנאשמים, ובתוך כך היא מציינת, כי גם הנאשמים לא הצביעו בטיעוניהם על פגיעה ממשית שתיגרם להגנתם כתוצאה מן השיהוי בהגשת כתב האישום. שנית, לדבריה, השיהוי הרב בהגשת כתב האישום נבע בחלקו מן העובדה שתיק החקירה הועבר בתחילה, בטעות, ליחידת התביעות של משרד המסחר והתעשיה ורק לאחר תחילת שנת 2007 הוחזר לפרקליטות מחוז י-ם, וכי עובדה זו יש בה לפחות להסביר מקצת מהשיהוי שנגרם בתיק.מעבר לכך, המאשימה סבורה, כי בנסיבות העניין, ניתן לרפא את הפגם שנפל בהגשת כתב האישום בדרך של בחינת הראיות בשלב הכרעת הדין ובהבאתו בין השיקולים לקולא בעת מתן גזר הדין.

7.עיינתי בטענות הצדדים והחלטתי לדחות את טענות הנאשמים. זאת מן הטעם שאיני סבורה שמקרה זה נופל לגדר אותם מקרים חריגים, שבהם קיומו של ההליך הפלילי פוגע פגיעה ממשית בתחושת הצדק וההגינות המשפטית, והמחייב לפיכך את ביטולו של כתב האישום.

8.בא כח נאשם 1 הצביע בטיעוניו לכך, שבשנים האחרונות התפתחה בפסיקה גישה הרואה בשיהוי בלתי מוצדק בהגשת כתב אישום בסיס לביטול ההליך הפלילי מכוחה של "הגנה מן הצדק". ואכן, ייתכנו מקרים נדירים שבהם שיהוי ניכר שנקטה התביעה בהגשת כתב האישום יהיה בלתי סביר במידה שתצדיק את ביטולו של כתב האישום, וזאת בעיקר אם השיהוי נבע מסיבות שאינן מוצדקות [ר' ע"פ 7014/06 מ"י נ' לימור (פורסם בנבו), פסקה 62].

ואולם, יש להדגיש, כי השיהוי, כשהוא לעצמו, אין די בו כדי לבסס טענת הגנה מן הצדק. במקרה שנדון לפני בת"פ 1534/07 מדינת ישראל נ' קפלן (החלטה מיום 9.3.2009), נדרשתי בהרחבה לטענת הגנה מן הצדק שהועלתה אגב טענה לשיהוי בהגשת כתב האישום, ודברים שכתבתי שם יפים גם לכאן. באותו עניין הצטרפתי לעמדת בית המשפט המחוזי בתל-אביב בע"פ (ת"א) 70700/00 מדינת ישראל נ' ארויה, לפיה מעשה השיהוי, כשלעצמו, אינו מספיק כדי להעמיד הגנה מן הצדק, ויש להעדיף את הבירור הקונקרטי המתייחס לעובדות בכל תיק, בוחן אותן ומגבש השקפה לאורן. "מסלול זה", כך נאמר שם, "אינו חוסם את האפשרות להכיר בהגנה מן הצדק גם על בסיס שיהוי בהגשת כתב האישום, בתנאים מסוימים, אבל הוא מונע קביעה דוגמטית שאינה מביטה ימינה או שמאלה" (פסקה ז' לפסק דינה של כב' השופטת ד' ברלינר).

עמדה זו אומצה לאחרונה גם על ידי כב' השופטת ע' ארבל בע"פ 6922/08 פלוני נ' מדינת ישראל (בפסקה 36 לפסק דינה):

לאור האמור, מקובלת עליי מסקנת בית המשפט קמא כי ביטויו של השיהוי הכבד בהגשת כתב האישום צריך לבוא בגזירת העונש. אשוב ואבהיר: איני שוללת את האפשרות כי תהיינה נסיבות בהן שיהוי כבד בהגשת כתב האישום, אשר גרם נזק ממשי ומהותי ליכולתו של נאשם להתגונן, תבאנה לביטול כתב האישום. ואולם, עניין זה מחייב בדיקה בכל מקרה לנסיבותיו, אשר תביא בחשבון את מהות העניין, את סיבת השיהוי ומשכו ואת טיב הנזק שנגרם לנאשם. אין להפוך את ההגנה מן הצדק למכשיר לקיצור תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ויש להקפיד על כך שתיוותר מכשיר להגשמת עקרונות של הגינות וצדק....

9.אין מחלוקת שכתב האישום אכן הוגש באיחור רב, כנראה עקב שיהוי בלתי מוצדק אצל המאשימה, ונקודת המוצא צריכה להיות, ששיהוי של 4 שנים וחצי בהגשת כתב אישום הוא שיהוי בלתי סביר, אפילו בהינתן העומס הרב במוטל על פרקליטות המחוז. שיהוי שכזה כורך עמו ממילא פגיעה בזכויות הנאשם הנאלץ להתנהל במשך שנים בחוסר ודאות. אלא שאל מול הפגם שבשיהוי, על השלכותיו על הנאשמים, ניצבת העובדה שמדובר בעבירות שאינן קלות כלל ועיקר, וקיים אינטרס מובהק בבירורן כאשר בעניין זה יש לשקול בעיקר את האינטרס הציבורי שעניינו במסר הגלום בבירור המשפט, גם אם בשיהוי ניכר, אל מול המסר הגלום באי בירורו של משפט.

10.לכך יש להוסיף, כי על פי ההלכה הפסוקה, הנטל להוכחת התשתית העובדתית לטענת הגנה מן הצדק מונח על כתפי הנאשם. על הנאשם להניח תשתית ראויה לא רק לעצם הפגיעה בזכויותיו וביכולתו להתגונן ולזכות למשפט הוגן, כי אם גם לעניין הקשר הסיבתי בין ההתנהגות הפסולה או הרשלנית של התביעה לבין הפגיעה הלכאורית בזכויותיו.

טענת הנאשמים להגנה מן הצדק הועלתה טרם שנשמעו הראיות בתיק, ובשעה שלפני בית המשפט לא הובאה ראיה ממשית כלשהי בדבר הפגיעה, כל שכן פגיעה מהותית, בהגנתם. באי כח הנאשמים עמדו שניהם על כך, שחלוף הזמן משחק לרעת הנאשמים, שכן קיים עתה קושי לאתר עדי הגנה, ובאשר לעדים הקיימים, ברי כי חלוף הזמן הרב מאז ביצוע המעשים המתוארים בכתב האישום, הקהה את זכרונם, והדעת נותנת כי לא יוכלו לתאר את התרחשות הדברים כהווייתם. אלא, שגם לפי טענה זו מדובר בפגיעה אפשרית בלבד ביכולת ההגנה של הנאשמים ולא בפגיעה ממשית הנתמכת בראיות.

ראשית, מאז שנחקרו בידי המשטרה היו הנאשמים מודעים לכך שפרק זה בחייהם לא נסגר והאפשרות כי יעמדו לדין בגין המחדלים המיוחסים להם עומדת בעינה. במצב דברים זה, ומשטיב האישומים נגדם היה ידוע להם, היה באפשרותם לפעול לאיסוף הראיות הרלוונטיות מטעמם. שנית, גם הטענה כי בשל חלוף הזמן קיים קושי לאתר עדי הגנה רלוונטיים אינה משכנעת, וזאת בעיקר מן הטעם שלא הוצגה רשימה של העדים שבהם מדובר ואילו מאמצים נעשו כדי לאתרם. גם הטענה כי הזמן הרב שחלף הקהה את זכרונם של העדים אינו משכנע, כיוון ששיקול זה יפה לעדי ההגנה התביעה גם יחד.

בנסיבות המתוארות, נותרו כל הטענות בעניין זה בגדר השערות תיאורטיות בלבד, שכידוע אין די בהן כדי להרים את נטל ההוכחה להפעלת הגנה מן הצדק.