מדינת ישראל נ' זיתון(עציר) ואח'

החלטה

דברי רקע

1.בדיון שהתקיים ב- 16.4.2012 באי כוח הצדדים הודיעו לבית המשפט שהגיעו להסדר טיעון לפיו הנאשמים יודו ויורשעו בכתב אישום מתוקן, מבלי שיש הסכמה לגבי העונש. הנאשמים הודו בכתב האישום המתוקן והורשעו בעבירה המפורטת בו, קרי החזקת סמים שלא לצריכה עצמית לפי סעיפים 7(א) ו- 7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] התשל"ג – 1973.

בקצירת האומר, על פי עובדות כתב האישום המתוקן, נאשם 1, חסן זיתון (להלן – חסן), החזיק 64 גרם נטו של סם מסוכן מסוג הירואין וכן כמות נוספת של 19.8 גרם נטו של סם מסוג הירואין. כמו כן, נאשם 2, יאסר זיתון (להלן – יאסר), החזיק סם מסוכן מסוג הירואין במשקל כולל של 17 גרם נטו וכן כמות נוספת של 3 גרם נטו. בא כוח הנאשמים ביקש שיתקבל תסקיר של שרות המבחן בעניינו של חסן, בטרם שמיעת הטיעונים לעונש. לגבי יאסר בא כוח הנאשמים הבהיר שאיננו מבקש תסקיר וביקש שמועד הטיעונים לעונש יידחה דחיה קצרה של מספר ימים וזאת מאחר והינו עצור במסגרת התיק הנוכחי. בא כוח המאשימה התנגד לקבלת תסקיר בעניינו של חסן. באותו היום הוריתי על קבלת תסקיר של שרות המבחן בעניינו של חסן וקבעתי כי הטיעונים לעונש בעניינו של חסן יישמעו ביום 19.6.2012. כמו כן, קבעתי כי הטיעונים לעונש בעניינו של יאסר יישמעו כעבור ימים ספורים, ביום 19.4.2012.

2.ביום 19.4.2012, בא כוח הנאשמים ביקש שלא לטעון לעונש בעניינו של יאסר, בין השאר, בשל כך שגילה רק לאחרונה שיש לחובתו של יאסר מאסר מותנה שהינו בר הפעלה ואשר ניתן בתיק קודם שבו הוא עצמו ייצג את יאסר. מקור השגגה לטענת בא כוח הנאשמים הוא בכך שבפלט הרישום הפלילי של יאסר נפלה טעות באופן רישום פרטי הרשעתו הקודמת ואשר גרמה לו ולבא כוח המאשימה לסבור שהמאסר על תנאי אינו חל על התיק שבפני. בא כוח הנאשמים טען כי ברצונו לנסות לשכנע את בית המשפט להאריך את המאסר המותנה ולכן הוא מבקש שיתקבל תסקיר של שרות מבחן גם בעניינו של יאסר. בא כוח המאשימה התנגד לקבלת תסקיר בעניינו של יאסר, כפי שהתנגד לקבלת תסקיר בעניינו של חסן, וזאת לאור סוג וכמות הסם שבו החזיקו הנאשמים. מאחר וכבר הוריתי על קבלת תסקיר בעניינו של חסן נעתרתי לבקשת בא כוח הנאשמים והוריתי על קבלת תסקיר גם בעניינו של יאסר וקבעתי כי הטיעונים לעונש יישמעו לגבי שני הנאשמים ביום 19.6.2012.

בקשת שרות המבחן לדחיית הדיון

3.ביום 6.6.2012 הוגשה בקשה מטעם שרות המבחן לבית המשפט ואשר נושאת תאריך 16.5.2012. שרות המבחן ביקש דחייה של מספר חודשים להכנת תסקיר בעניינו של חסן וזאת בשל עומס במשרדיהם ורשימת המתנה של נאשמים אחרים שנתבקשו בעניינם תסקירים לעונש. שרות המבחן הודיע שיהיה ערוך להכנת תסקיר בעניינו של חסן רק בחודש נובמבר 2012, וזאת בהתחשב בפגרת הקיץ שתבוא בקרוב ותקופת החגים שתחול אחריה. הוריתי לצדדים להגיש תגובה לבקשה של שרות המבחן.

4.בא כוח הנאשמים הודיע שלגבי חסן, שאיננו נמצא במעצר ממש, אין לו התנגדות שהטיעונים לעונש בעניינו יידחו לחודש נובמבר 2012. לעומת זאת, לגבי יאסר, שעצור בתיק הנוכחי, בא כוח הנאשמים הודיע שהוא מבקש שהדיון שקבוע ליום 19.6.2012 לא יידחה וכי באותו היום הטיעונים לעונש יתקיימו כסדרם. בא כוח המאשימה התנגד לדחיית הטיעונים לעונש לגבי חסן וביקש כי הטיעונים לעונש לגבי שני הנאשמים יישמעו כסדרם באותו היום. כמו כן, בא כוח המאשימה ביקש שבית המשפט יורה לשרות המבחן להכין תסקיר בעניינו של חסן בהסתמך על הנתונים שיש בידי שרות המבחן לגביו מהליך המעצר.

5.השאלה הניצבת בפני היא האם להיעתר לבקשת שרות המבחן ולדחות את הטיעונים לעונש בעניינו של חסן, או לא. לגבי יאסר בא כוח הנאשמים כבר הודיע שהינו מעוניין שהטיעונים לעונש יתקיימו בכל מקרה ב- 19.6.2012.

תסקיר לעונש : רשות ולא חובה

6.חסן הינו יליד 4.2.1989 ויאסר הינו יליד 24.11.1989 (ראו דברי בא כוח הנאשמים בפרוט' מיום 16.4.2012, עמ' 90 ש' 3 – 4). על פי עובדות כתב האישום שניהם החזיקו את הסמים שמיוחסים להם ביום 16.12.2010, היינו במועד ביצוע העבירה יאסר היה בן 21 שנים ו- 22 ימים, וחסן היה בן 21 שנים ו-10 חודשים.

7.סעיף 38 לחוק העונשין תשל"ז – 1977 קובע כדלקמן :

"38.תסקיר חובה

(א)לא יטיל בית המשפט עונש מאסר, שלא על תנאי, אלא לאחר קבלת תסקיר לפי סעיף 37.

(ב)שר המשפטים רשאי, באכרזה שתפורסם ברשומות, לסייג, מדי פעם, תחולתו של סעיף קטן (א) לפי סוגי בתי המשפט, לפי עבירות, לפי גיל הנאשמים או לפי כל סיווג אחר."

(ההדגשה לא במקור)

בסעיף 1(1) לאכרזת דרכי ענישה (תסקיר של קצין מבחן) התשכ"ד – 1964 נקבע סייג ואשר לפיו חובת התסקיר לפני גזירת הדין לא תחול גבי נאשם שביום ביצוע העבירה מלאו לו 21 שנים. הווה אומר, במקרה שבפני אין חובת לערוך תסקיר לפני גזירת הדין, הן לגבי חסן והן לגבי יאסר.

8.כבוד בית המשפט העליון עמד על כך כי סיוגה של חובת התסקיר נובע מכורח המציאות. ב- ע"פ 1399/91 ליבובויץ' נ' מדינת ישראל פ"ד מז (1) 177, 187 נקבע כי :

"כוונת המחוקק מעיקרה הייתה, שאין להטיל עונש מאסר בפועל על כל עבירה ועל כל עבריין שהם, אלא לאחר קבלת תסקיר כאמור (סעיף 38(א)); זהו הכלל הרצוי. אך מאחר שהרצוי אינו תמיד מצוי, איפשר המחוקק לשר המשפטים (בסעיף קטן (ב)) לסייג חובה זו ועל כך הכריז השר החל משנת 1964 – לפי גיל הנאשמים, סוגי העבירות וקני מידה אחרים, בהתחשב בהישג היד, כוח האדם וכיוצא באלה."

(ההדגשה לא במקור)