מדינת ישראל נ' זינגר

החלטה

בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר המבקש, לאחר שנקבע לו משפט הוכחות במעמד סניגורו, אך הוא לא התייצב למשפט ההוכחות.

לאחר עיון בבקשה ובתיק בית המשפט, אין בידי להעתר לבקשה.

הנאשם הואשם בכך שנהג במהירות של 106 קמ"ש בדרך עירונית בה מותרת מהירות מקסימאלית של 70 קמ"ש.

ביום 4/7/11 התייצב הסניגור לישיבת הקראת כתב האישום, כפר בעובדות כתב האישום תוך טענה כי אין במקום תימרור כחוק. התיק נקבע לשמיעת ראיות ליום 24/11/11 תוך שבית המשפט מזהיר בדבר חובת ההתייצבות ומציין את דבר זימון הנאשם ובא כוחו לישיבת ההוכחות.

במועד ההוכחות לא התייצבו הנאשם ו/או בא כוחו, ולבקשת המאשימה נשפט הנאשם בהעדרו. לאחר שביהמ"ש בחן את העבירה וכן עברו של הנאשם ומצא כי יש בעברו עבירות דומות, הטיל עליו קנס בסך 800 ₪ ו- 2 ח' פסילה מותנית לשנתיים.

פסק הדין ניתן ביום 24/11/11 כאשר, כפי שצוין, הנאשם הוזמן באמצעות סניגורו כדין למועד זה. מכאן יש לקבוע, כי הנאשם ובא כוחו ערים לקיומו של פסק הדין ממועד זה או חזקה עליהם שהם ערים, משהוזמנו כדין לשיבה זו ונעדרו ממנה. לפיכך, המועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין חלף עבר לו מזה זמן רב, ואין בפני בית המשפט בקשה להארכת המועד להגשת בקשה לביטול פס"ד, כפי שמחייבות הוראות סדרי הדין. אבהיר, כי גם לו הייתי רואה בבקשה שבפני כבקשה כזאת, אין בה טעם ממשי מניח את הדעת לשיהוי הרב בהגשת הבקשה. משחלף המועד להגשת הבקשה, אין להדרש אליה כלל ודין הבקשה שבפני להדחות מטעם זה בלבד.

אך לא רק מטעמי שיהוי אין להעתר לבקשה.

באשר לקיומה של הצדקה להעדרות מהדיון, אין בפני נימוק כלשהו שבכוחו להוות הצדקה להעדרות מהדיון.

הסניגור טוען, כי סבר כי הדיון נדחה למועד אחר וכי הוא ביקש דחיית הדיון להקראה נוספת. אין בטיעונים אלה כל ממש. בלבול, שגיאה בתאריך הדיון ואף שגיאה ברישומו של סניגור, לא הוכרו ע"י ביהמ"ש העליון כעילה לביטול פסק דין שניתן בהעדר (רע"פ 3490/09 אברהם גל נ' מדינת ישראל).

טענת הסניגור כאילו הוא ביקש דיון נוסף של הקראה, גם היא אין לה על מה שתסמוך, אין לה עדות כלשהי בפרוטוקול הדיון, ואפילו היה לה, היא נעדרת כל ממש. שכן, גם אם ביקש הסניגור דיון הקראה נוסף, מדוע לא התייצב לדיון "ההקראה הנוסף" שנקבע לו ב- 24/11/12 ? אתמהה.

בית המשפט העליון חזר ופסק עשרות רבות של פעמים כי משניתן לנאשם יומו והוא לא משכיל לנצלו אין לו אלא להלין על עצמו:

"בית המשפט העליון פסק לא אחת, כי לנוכח ריבויים של מקרי אי ההתייצבות, במיוחד בתיקי תעבורה, יש לקבוע כי ברגע שהנאשם הוזמן כדין, ניתנה לו האפשרות להיות נוכח במשפטו ולנסות להוכיח את חפותו. ומשלא התייצב, אין לו אלא להלין על עצמו, ודי בכך כדי שיהיה לו יומו בבית המשפט" (ההדגשות שלי – ש.ב. מתוך רע"פ 05/ 9407 קינג אללה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ראה גם: ר"ע 85 / 418 פרץ רוקינשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לט (3) 279, עמוד 280).

הזכות של נאשם ליומו בבית המשפט חשובה והכרחית אך אין היא מוחלטת. כך פסק ביהמ"ש העליון בתיק חמור יותר (שכרות) בו נשפט נאשם בהעדרו ונדחו בקשותיו לביטול פסק הדין, יצוין כי גם שם העלה הנאשם השגות עובדתיות על עצם השתכללותה של העבירה:

"לכל אדם הזכות ליומו בבית המשפט, ואולם זכות זו אינה מוחלטת ואין לאפשר ניצולה לרעה. היעדר התייצבות של אדם מדיון אליו זומן כדין עלולה להוביל לתוצאה כי יורשע בדין ודינו ייגזר, כשם שארע בענייננו" (רע"פ 5146/09 שרעבי נ' מדינת ישראל (2009).

באשר לחשש לעיוות דין, הסניגור חוזר על טענותיו בדבר תימרור חסר במקום. ברם, לשם כך בדיוק ניתן לנאשם יומו. את כל טענותיו והשגותיו יכל היה להציג בדיון ההוכחות. יתרה מזאת, הסניגור לא צירף בדל ראיה התומך בטענה עובדתית זו. גם הבקשה עצמה והטענה העובדתית הזו הכלולה בה, לא אומתה בתצהיר הנאשם, וזאת בניגוד מוחלט להוראות הפסיקה (רע"פ 4549/02 ,9142/01 – סוראיה איטליא נ' מדינתישראל (2003).

זאת ועוד, אי התייצבות לדיון פירושה לפי לשון החוק הודאה בעובדות כתב האישום, ובהעדר ראיות של ממש לסתור, אין מקום לקבוע כי 'חזקת ההודאה' הקבועה בסעיף 240 (א) (2) לחסד"פ, הופרכה. וראה לענין זה דברים שנקבעו בבית המשפט המחוזי דכאן:

"אין זה סביר להניח כי בכל מקרה שבו תיטען טענה, כי למערער הגנה טובה לגופו של עניין, תינתן לו, תוך שימוש בטענה של "עיוות הדין", הזכות לגרום לביטולו של פסק-הדין המרשיע. פרשנות כזו משמעותה כי אף שהמחוקק ראה נאשם כזה כמודה בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום, מאפשר לו בימ"ש, באמצעות דיון מקיף בראיות, לחזור בו למעשה מהודאתו. פרשנות כזו היתה מסכלת את מטרת המחוקק, שכן משמעותה היא כי כל מי שאפשר שיש לו הגנה טובה, יכול שלא להופיע לישיבות ביהמ"ש ומאוחר יותר, לאחר הרשעתו, יוכל לגרום לביטולו של פסה"ד המרשיע....." (ע"פ (חיפה) 2119/02 עופר כהן נ' מדינת ישראל מפי כבוד השופט אילן שיף).

בבחינת למעלה מן הדרוש, אציין כי הטענה המרכזית של הנאשם לא היתה כפירה במהירות, אלא העדר תימרור המגביל את המהירות במקום. כפי שצוין לעיל, טענות אלה, הינן טענות ברובד העובדתי. היה צורך והכרח לגבותן בראיות. ברם, לא צורפה כל ראיה המאמתת אותן, אף לא תצהיר, אף לא התייחסות לדו"ח הנסיבות שערך השוטר כותב הדו"ח.

ההחלטה לביטול הפסילה המנהלית מביהמ"ש לתעבורה בעכו שצורפה לבקשה, מבוססת, כל כולה, על הסכמה של המדינה לביטולה, כעולה ברורות מפרוטוקול הדיון שצורף, ומשכך, אין בה כדי להעיד על צדקת טענותיו של הנאשם.