מדינת ישראל נ' זיינב(אסיר)

פסק דין

זה ערעורה של המדינה על גזר-הדין שניתן בבימ"ש השלום לתעבורה בת"א (כב' השופט ש' איזקסון).

המשיב הורשע על-פי הודאתו בעבירות של נהיגה בשכרות, כשבגופו נמצאו 530 מיקרו-גרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף; נהיגה בקלות ראש; נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף ונהיגה ללא רשיון רכב תקף.

על המשיב הוטלו העונשים הבאים:

200 ימי פסילה בפועל ש"יימנו מהיום", 250 ימי מאסר על תנאי, 10 חודשי פסילה על תנאי והתחייבות. לא הוטל קנס משום היותו של המשיב אסיר באותה עת, לתקופה של שנים אחדות.

על גזר-דין זה הערעור שבפניי.

לטענת המדינה, שגה ביהמ"ש קמא משהקל באופן משמעותי ביותר בענישתו של המערער, ובמיוחד משהטיל עליו עונש פסילה החורג באופן משמעותי ביותר אף מעונש פסילת המינימום שנקבע בחוק.

לדבריה, שני הנימוקים שמהם משתמעת תוצאת גזר-הדין שגויים הם.

הראשון, אמירתו של בימ"ש קמא כי האירוע התרחש "לפני מעט פחות מ- 4 שנים", דהיינו חלוף הזמן היווה ככל הנראה שיקול בשיקוליו של בימ"ש קמא. ואולם, המשיב גרם לכך בהתנהגותו ע"י אי התיצבותו למשפט בשלב הראשון. ניתן פס"ד בהעדרו שבוטל לאחר מכן והדיון החל מחדש.

הנימוק השני, אותו הזכיר בימ"ש, הוא כי המשיב הודה בעבירות שיוחסו לו "חרף בעייתיות בתמונת הראיות המטילה צל על האפשרות שהתביעה תוכיח כל שכתוב בכתב האישום".

לדבריה, המשיב הודה בכתב האישום כפי שהוא ומשכך, לא היה רשאי ביהמ"ש להתייחס לבעייתיות כלשהי שבכתב האישום, שכן לא היתה כל בעייתיות בראיות בשלב זה.

באשר לנסיבות המקרה, המדובר ברמת אלכוהול גבוהה ביותר (530 מיקרו-גרם), נהיגתו של המשיב בשכרות גרמה לתאונה ובה נפגעו שתיים והובהלו לביה"ח. על רקע זה לא ברורה הענישה המקלה.

בנוסף מזכירה באת-כח המדינה את עברו הפלילי הכביד ועברו התעבורתי שאף הוא לא מבוטל.

בימ"ש קמא התייחס לכך שהמשיב חי חיים שאינם נורמטיביים, אולם עובדה זו לא באה לידי ביטוי כלל בענישה.

בהתייחס לטיעוניו של ב"כ המשיב, ציינה באת-כח המדינה, כי גם אם נפסל המשיב פסילה מנהלית או פסילה עד לתום ההליכים, עובדה שבשלב זה אין היא יכולה לאשרה בהיעדר מסמכים בתיק בימ"ש המאשרים זאת, הרי עתירת התביעה מלכתחילה היתה לפסילה שלא תפחת מ- 5 שנים ובין כך ובין כך, התקופה אליה מתייחס ב"כ המשיב עומדת על 20 חודש ולא יותר.

באשר לתחילת תוקפה של הפסילה, עותרת ב"כ המדינה לקבוע, כי תקופת הפסילה תחל מיום שחרורו של המשיב ממאסרו ולא כפי שקבע בימ"ש קמא.

ב"כ המשיב עותר לדחיית הערעור. לדבריו, המשיב נפסל ל- 60 יום מנהלית, לאחר מכן, ביוזמתו, נפסל עד לתום ההליכים והפקיד את רשיונו בתאריך 12/11/08. רישיון זה מופקד עד עתה. משכך, אין להתייחס לגזר-דינו של בימ"ש קמא כאל כזה שמטיל פסילה של 200 ימים בלבד, אלא המדובר בפסילה בפועל לכ- 20 חודש. פסילה כזו איננה יכולה להיראות כפסילה הסוטה באופן משמעותי ביותר מפסילת המינימום, כפי שטענה באת-כח המדינה.

באשר לטענה כי יש לחשב את הפסילה מיום שחרורו מהמאסר, לדברי ב"כ המשיב, בקשה כזו לא עלתה בטיעוניה של המדינה בבימ"ש קמא, הגם שידוע היה לבאת-כח המדינה, כי המשיב מרצה עונש של מאסר וכי כבר הפקיד את רשיונו. ב"כ המשיב אף מפנה להוראות סעיף 42 לפקודת התעבורה, אשר על-פיה פסילה תחל מיום מתן גזר-הדין, ולא חל במקרה זה החריג המופיע בסעיף 42(ג)(2), שכן המשיב איננו נושא מאסר בגין העבירה נשוא התיק הנוכחי שבו נפסל.

ביהמ"ש קבע במפורש כי הפסילה תחל מיום גזר-הדין ועל-כן אין פגם בכך.

עוד מוסיף ב"כ המשיב ואף המשיב עצמו ביקש להבהיר זאת בפני, כי המשיב עובר עתה סדנה בנושא כישורי חיים ונהיגה זהירה ומשכך, נראה כי למד את לקחו והוא מבקש לעשות שינוי בחייו, ולפתוח דף חדש.