מדינת ישראל נ' זיידמן

החלטה

לפניי בקשה לפסיקת הוצאות.

השתלשלות העניינים

המבקש קיבל דוח בגין חניה בחניית נכה. לבקשתו, הוגש כתב האישום לבית המשפט, וביום 29.6.10 הורשע בבית משפט זה בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, ובתאריך 27.12.10 – זוכה, לאחר שבית המשפט המחוזי קבע כי התמרור ג-43, שלפניו (להבדיל מ-לידו) חנה המבקש, לא הסדיר בבירור את מקום החניה השמור לנכה.

טענות הצדדים

בתאריך 20.2.11 הגיש המבקש את הבקשה שלפניי, בה הוא מבקש פיצוי בגין 6 ימי עבודה שהפסיד בגין הטיפול בתיק זה, בשל עוגמת הנפש שנגרמה לו וכן כ"קנס שעל המדינה לשלם בגין בזבוז הזמן היקר של כב' בית המשפט והתביעה".

לבקשתו צירף המבקש אסופת מכתבים ותגובות הנוגעת לבקשתו לביטול הדוח הן בטרם הגשתו לביהמ"ש והן לאחר מכן, וכן את תלוש השכר שלו.

תגובת המדינה, שהוגשה באיחור, גורסת שאין מקום להעתר לבקשה משום שהיה יסוד להאשמה.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית לבקשה זו הינה סעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שזו לשונו:

"הוצאות ההגנה מאוצר המדינה[יא/43] [תיקונים: התש"ם (מס' 3), התשנ"ה]

80.    (א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית-המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 בסכום שייראה לבית-המשפט..."

כלומר, ראשית יש לבדוק האם היה יסוד להאשמה וכן אם קיימות נסיבות אחרות המצדיקות חיוב המדינה בהוצאות.

במקרה שהתשובה לאחת מהשאלות הללו חיובית, רשאי ביהמ"ש לצוות על תשלום הוצאות בגין "הוצאות הגנתו" או "פיצוי על מעצרו או מאסרו".

האם היה יסוד להאשמה

הנאשם הודה בפתח הדיון בבית משפט זה ביסוד העובדתי שביסוד כתב האישום שהוגש נגדו, אך טען כי התמרור לא הוצב נכונה.

בערכאה זו הורשע הנאשם.

בית המשפט המחוזי זיכה את הנאשם מהעבירה שיוחסה לו, אך לא נקבע בפסק הדין כי לא היה כל יסוד להאשמה, ואף לא למדתי על עמדה כזו מבין השיטין.

משכך, אינני רואה שלא היה יסוד להאשמת המבקש מלכתחילה.