מדינת ישראל נ' זיוד(עציר)

הכרעת דין (חלקית)

על יסוד הודייתו של הנאשם בעובדות 1 ו- 7 לכתב האישום, אני מרשיעו בעבירה של שהייה בלתי חוקית לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952.

ניתנה והודעה היום כ"ג תמוז תש"ע, 05/07/2010 במעמד הנוכחים.

מיכאל קרשן, שופט

החלטה

בשלב זה כיון שהתייצבו עדים נשמע אותם.

בתום יום הדיונים היום תינתן החלטה.

ניתנה והודעה היום כ"ג תמוז תש"ע, 05/07/2010 במעמד הנוכחים.

מיכאל קרשן, שופט

החלטה

בפתח ישיבת ההוכחות העלה ב"כ הנאשם טענת הגנה מן הצדק, שיסודה בכך שעדות התביעה המהותיות להוכחת העבירה של מעשה מגונה בפומבי לא התייצבו. ב"כ הנאשם מבקש כי אבטל את החלק בכתב האישום המקים עבירה זו (הנאשם הודה היום בפני, והורשע על יסוד הודייתו, בעבירה של שהיה בלתי חוקית בישראל), ולחלופין אדחה את בקשת המדינה לדחות את הדיון לשם שמיעת העדות האמורות.

לאחר עיון בטענות הצדדים החלטתי לדחות את הטענה ולהיעתר לבקשת המדינה. אלה נימוקיי:

אין חולק כי העדות לא התייצבו לישיבת היום בשל מחדל של התביעה בזימונן. דיון ההוכחות נקבע על ידי ביום 29.4.10, והודעה נמסרה לצדדים סמוך לאחר מכן. התביעה התחייבה לזמן את העדות בעצמה ובית המשפט לא שיגר להן זימונים. במצב דברים זה ניתן היה לצפות שהתביעה תזמן את העדות זמן רב לפני יום 4.7.10 – המועד בו התקשר ב"כ המאשימה לעדות. כך לא אירע, והתוצאה היא שהתביעה אינה ערוכה להוכיח את אשמת הנאשם בעבירה של מעשה מגונה בפומבי.

מחדל זה של התביעה מתעצם נוכח השתלשלות העניינים הייחודית בתיק זה.

מסתבר כי לכתחילה קבע בית המשפט (כב' סגן הנשיאה השופט גולדס) כי התיק יישמע ביום 15.9.10. הנאשם, אשר נעצר עד תום ההליכים, ערר על החלטת המעצר לפני בית המשפט המחוזי מרכז בין היתר בטענה כי משפטו עתיד להימשך זמן רב מדי בהתחשב במועד בו נקבע להוכחות. ביום 18.4.10 דן בית המשפט המחוזי (כב' השופט סטולר) בערר. בית המשפט המחוזי קיבל את הסכמת הצדדים כי הדיון בתיק העיקרי יוקדם, ובנתון לכך יימחק הערר. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו (עמ"ת 355-04-10) כי קביעת הדיון לחודש ספטמבר כאשר הנאשם נתון במעצר גורמת לעיוות דין. החלטתו של בית המשפט המחוזי הובאה לפני וביום 29.4.10 הקדמתי את הדיון להיום.

ב"כ הנאשם טען כי נערך מבעוד מועד לשמיעת דיון ההוכחות היום, ונאלץ לשם כך לבטל ישיבת הוכחות בתיק הריגה בבית המשפט המחוזי בתל אביב. עוד טען ב"כ הנאשם כי בקשת המאשימה עומדת בניגוד להנחיה חדשה שפרסם היועץ המשפטי לממשלה וכן בניגוד לסעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 ולנוהל נשיאת בית המשפט העליון (טיפול בבקשות לדחיית מועדי דיון). לדברי ב"כ הנאשם דחיית הדיון אף עתידה להסב למרשו נזק, משום שהוא עצור עד תום ההליכים תקופה העולה על תקופת המאסר שתיגזר עליו אם יורשע בביצוע העבירה הנוספת של מעשה מגונה בפומבי.

אינני סבור כי מתקיימים במקרה זה מבחני ההגנה מן הצדק הקבועה בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, כפי שפורשו בפסיקת בית המשפט העליון. ניהול ההליך הפלילי נגד הנאשם – במקרה זה מדובר בהמשך ניהול ההליך – אינו עומד לדעתי בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. המחדל של התביעה אינו קל בעיניי, אולם אין גם להגזים בחומרתו. לא מדובר במחדל מתמשך, אלא זו הפעם הראשונה שלא מתייצבים עדים. קיים גם אינטרס ציבורי בניהול ההליך. על מנת להגשים את החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז, בדעתי לדחות תיק בו נשמעות הוכחות בעניינו של נאשם שאינו נתון במעצר. הדיון בעניינו של הנאשם יתקיים בכל מקרה לפני הפגרה, ובמצב דברים זה קטן הנזק שנגרם לנאשם כתוצאה ממחדלה של התביעה.

לא בכדי לא המציא לי ב"כ הנאשם ולוּ החלטה אחת בה קיבל בית משפט בישראל טענה של הגנה מן הצדק בשל מחדל התביעה בזימון עדיה. הדרך בה בית המשפט מטפל במחדלים מעין אלה אינה דוקטרינת ההגנה מן הצדק. בית המשפט מוסמך לא להיעתר לבקשת דחייה מטעם התביעה ולחייבה לסיים את פרשת התביעה בו במקום, ושיקול הדעת השיפוטי המופעל בכגון דא רחב דיו על מנת לשקלל את מלוא הנתונים שהביא בפני הסניגור. עם זה, כיוון שמדובר בעד מהותי לבירור האשמה, וככלל הנטיה היא לאפשר את דחיית הדיון לצורך העדת עדים כאלה (ראו רע"פ 1089/10 בן טוב נ' מדינת ישראל, לא פורסם (החלטה מיום 21.2.2010), ע"פ 247/87 מדינת ישראל נ' אלנסאסרה, פ"ד מא(4) 783 (1987)).

דעתי היא כי התגובה השיפוטית הנכונה על מחדלה של התביעה לא תהיה לחייבה לסיים את פרשת התביעה היום. כאמור לעיל, ישנו אינטרס ציבורי בבירור ההליך ויש לתת לתביעה הזדמנות לעשות כן באחד הימים הקרובים. בקשתה של התביעה לדחות את הליך ההוכחות בעניינו של הנאשם אינה סותרת את נוהל נשיאת בית המשפט העליון (טיפול בבקשות לדחיית מועדי דיון), וממילא שיקול הדעת הסופי בסוגיה הוא לעולם של המותב הדן בבקשה.

בצד זה, החלטתי להיעתר לבקשתו החלופית של הסניגור ולחייב את המאשימה בהוצאות לטובת הנאשם בהתאם לתקנה 21 לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974. מחדלה של המאשימה הסב נזק לנאשם, שכאמור נתון במעצר עד תום ההליכים תקופה ממושכת, וראוי לדעתי, בנסיבות העניין, שהמאשימה תישא בתוצאות מחדלה (ראו והשוו ע"פ 20979-12-09 (מחוזי ת"א) מדינת ישראל נ' פנה, לא פורסם (פסק דין מיום 15.3.2010)).

המאשימה תישא אפוא בהוצאות הנאשם בסך 600 ₪. ההוצאות ישולמו על ידי המאשימה לב"כ הנאשם בתוך 30 יום מהיום.

אבקש כי החלטתי זו תובא בפניו של רמ"ח תביעות מרכז במשטרה, סנ"צ דדו זמיר.