מדינת ישראל נ' זיגדון

הכרעת דין

בכתב האישום שהוגש לראשונה בשנת 2008 ושחודש לאחר איתורו של הנאשם בשנת 2011, מואשם הנאשם בביצוע עבירות תקיפה חובלנית ואיומים נגד בת-זוגו דאז, המתלוננת אורלי בר-לוי – גל, בגין אירועים שאירעו בשנת 2007:

לפי הנטען תקף הנאשם את המתלוננת ביום 14.9.07 בשעת בוקר, בבית מגוריהם בהרצליה, כשלאחר ויכוח ירק עליה, הכה אותה באגרופו כך שנפלה על המיטה, וכשאמרה שתתלונן במשטרה – הכה אותה שוב הנאשם באגרופו בראשה כך שנפלה על הרצפה. עקב מעשים אלו נגרמו למתלוננת המטומה בראש ורגישות בצלעות.

עוד נטען, שבהזדמנויות שונות קודם לאירוע האמור איים הנאשם על המתלוננת שהוא לעולם לא יניח לה, שהוא טיפוס נקמן וש"יחכה לה בסיבוב".

הנאשם כפר במיוחס לו:

לדבריו, אמנם היה במקום ובזמן הנטענים והיה ויכוח בינו לבין המתלוננת, כפי שקרה הרבה באותה עת, אולם לא בוצעו כל מעשי אלימות.

הודות להסכמות דיוניות, העידה מטעם התביעה המתלוננת בלבד.

לדבריה חיתה עם הנאשם במערכת זוגית במשך 11 שנה, עד לסיומה לפני כחמש שנים, ולשניים ילד משותף. הזוג חי בביתה של המתלוננת ובתקופה הנדונה היו בין השניים מריבות רבות, בעיקר כיון שהנאשם לא תרם לפרנסה. המקרה הנדון החל כשהמתלוננת דרשה מהנאשם לעזוב את הבית ותוך כדי ויכוח הלם הנאשם באגרופו בבטנה של המתלוננת (שהיתה לאחר ניתוח) וזו נפלה לאחור על המיטה. המתלוננת קמה ואמרה שהיא הולכת למשטרה ואז חבט בה הנאשם שוב באגרופו בראשה והמתלוננת נפלה ארצה. המתלוננת נסעה למשטרה למסור תלונתה ומשם לבית החולים בו נבדקה.

בשל הזמן שחלף – לדבריה – התקשתה המתלוננת להיזכר בדברים שנאמרו. לאחר ריענון זיכרונה מהודעתה, ציינה שבעת המריבה אמר לה הנאשם שהוא לא יעזוב אותה, שלא יניח לה ושיחכה לה בסיבוב, אך לא יכלה לזכור אם נאמרו אמרות כאלה גם בהזדמנויות אחרות.

בחקירתה הנגדית שללה המתלוננת מניע זר להגשת התלונה, כגון השפעתו של גבר אחר או מניע כלכלי שבהרחקת הנאשם מהבית. לדבריה, לא היה הנאשם זכאי לחלק מרכושה, אף שהנאשם סובר שמדובר ברכוש משותף בחלקו, אך מכל מקום – הנאשם מעולם לא תבע אותה בבית משפט. עוד שללה המתלוננת את האפשרות שהחבלות נגרמו באירוע אחר, עליו נחקרה נגדית.

קו שבלט מאוד בעדותה של המתלוננת היה חוסר הרצון להשחיר את פניו של הנאשם. המתלוננת הדגישה שמדובר היה באירוע חד-פעמי של אלימות, על-רקע תקופה לחוצה ומתוחה בין השניים, שלאחריו עזב הנאשם את הבית, ומאז ועד היום אין בין השניים מגע (פרט לענייני הילד המשותף) או בעיות. בנוסף, הוגשה בהסכמה פנייתה של המתלוננת לבית המשפט באמצעות המשטרה, בה ביקשה לבטל את כתב האישום וציינה כי אין כל בעיה מאז המקרה [ת/3].

בהסכמה, הוגשה תעודת חדר מיון [ת/1] לפיה נבדקה המתלוננת ביום 14.9.07 ומסרה לבודק שהותקפה על-ידי בן-זוגה בראשה ובצלעותיה. אכן נמצאה המטומה בראשה, ונרשמה תלונתה בדבר רגישות בצלעות. לעובדת סוציאלית בבית החולים מסרה המתלוננת בדומה, כפי שמעידה התעודה.

הנאשם העיד ומסר שלמעשה אינו זוכר את אירועי אותו יום, לפני שנים כה רבות, אך ודאי לו שלא הכה את המתלוננת. לדבריו, תלונתה של המתלוננת נבעה מרצונה לסלקו כדי שתוכל לנהל מערכת יחסים אחרת ללא הפרעה והוא שלל את דברי המתלוננת, כביכול ביקשה ממנו לעזוב את הבית. ההחלטה לעזוב היתה שלו לבדו, לאחר המקרה. הנאשם לא הצליח לספק הסבר ברור ואמין לעובדה, שבמשך חודש וחצי התחמק מחקירת משטרה עד שנעצר.

בחקירתו במשטרה [ת/2] טען כי תלונתה של המתלוננת באה לאחר שניסתה לפרק את הקשר ולנשלו מהרכוש המשותף, ובעצת חברותיה שהורו לה כיצד להפטר ממנו. הנאשם אף הכחיש, שהמתלוננת אמרה שהיא רוצה ללכת למשטרה, וכמובן כל איום המיוחס לו.

עדותה של המתלוננת עשתה רושם אמין ביותר. דבריה נמסרו באופן מדוד ושקול, כשבלט הרצון שלא להטיל אשם נוסף על הנאשם. רק במענה לשאלות חוזרות ונשנות בחקירה הנגדית, סיפרה המתלוננת על אירוע אלים נוסף מהעבר ועל אלימות מילולית. המתלוננת אף ניסתה להביא לביטולו של ההליך, כאמור בת/3, כך שיש לדחות כל טענה בדבר רצונה בהליך ממניעים זרים.

לעומתה, עדותו של הנאשם לא עשתה רושם אמין במיוחד. הנאשם טען שאינו זוכר כלל את אירועי אותו יום, אך באותה נשימה ידע לומר שהמתלוננת רצתה ללכת לים והותירה אותו לבדו עם בנה [ע' 22 לפרוטוקול].

לצד עדות המתלוננת עומדים התיעוד הרפואי ותלונתה התכופה, שהינה למעשה אמרת קרבן אלימות בהזדמנות ראשונה.

אמרת קרבן אלימות בנסיבות כאלה הינה ראיה עצמאית, לפי סעיף 10(1) לפקודת הראיות. עם-זאת, גם לו הייתי רואה בעדותה של המתלוננת עדות יחידה, הייתי מוצא לנוכח האמור לעיל שיש לסמוך עליה ללא סייג – ולא כך על עדות הנאשם – ושיש ביכולתה לשמש בסיס מוצק להרשעת הנאשם במיוחס לו.

האמון בדברי המתלוננת משתרע גם על דבריה לעניין האיומים, ואני מקבל כי בעת המריבה בה אירעו מעשי האלימות, גם אמר הנאשם למתלוננת שהוא לא יניח לה וש"יחכה לה בסיבוב". בנסיבות הנדונות, לאמרות אלו משמעות ברורה של דברי איום.

להסרת ספק, אני קובע לפי החומר שבפני כי דברים אלו נאמרו פעם אחת, בעת המריבה הנדונה.