מדינת ישראל נ' זיאדנה

החלטה

ביום 13.1.14 הגישו הצדדים "הודעה ובקשה מוסכמת", במסגרתו הסכימו הצדדים כי המבקש יהרוס בעצמו או על ידי מי מטעמו, את המבנה, נשוא הבקשה, עד ליום 31.3.14, וכי ככל שלא יעשה כן – תהא המשיבה רשאית לבצע את ההריסה, החל מיום 1.4.14 ועד ליום 1.7.14.

על הבקשה מתנוססת חתימתו של ב"כ המבקש, עוה"ד מוטי יוסף, ואליה צורפה גם זו ההסכמה:

"המבקש מצהיר כי ידוע לו והוא מסכים כי היה ולא יבצע את ההריסה עד למועד הנדחה, והיה והמשיבה תיאלץ לבצע את ההריסה מכוח צו ההריסה המנהלי נשוא תיק זה, הרי שהמשיבה תהיה זכאית לתבוע הימנו את מלוא הוצאות ההריסה..." (ס' 3 לבקשה).

בהחלטתי בו ביום, נתתי תוקף של החלטה להסכמות הצדדים, על כל תניותיהן.

במסגרת הבקשה שבפניי עותר המבקש, באמצעות בא כוח אחר, עוה"ד ארז ביטון, "לעיכוב ביצוע ודחיית מועד ההריסה", וזאת נוכח העובדה כי "המקום בו נבנה המבנה הינו מקום שנמצא בהליך תכנוני מתקדם מאוד וצפוי לקבל היתר בזמן הקרוב" (סעיף 1 לבקשה).

כן צוין כי המבקש הופלה לרעה לעומת "שכניו באלזיאדנה" (ס' 4 לבקשה), אשר לגביהם ניתנו ארכות לביצוע צו ההריסה. בהקשר זה, טוען המבקש כי "המשיבה בעבר הבהירה במספר הזדמנויות כי ככל שיוארכו תוקפם של הצווים בתיקיים נוספים באלזיאדנה, יוארך תוקף הצו גם בתיק זה..." (הרישא לבקשה).

עוד מעלה המבקש, טענות בגין תוקף הצו, אשר כאמור לגביו הוגשה הבקשה המוסכמת.

את דבריו חותם ב"כ המבקש בכך שההחלטה לבצע הצו הינה "שרירותית, לא סבירה, חסרת הנמקה ומנוגדת לכל היגיון בריא ושכל ישר" (ס' 8 לבקשה).

באשר לעמדת המשיבה, המבקש מציין כי המשיבה מתנגדת לבקשה, "מאחר ולטענתה אין כל בסיס משפטי, תכנוני או עובדתי לשינוי הסכמות שקיבלו תוקף של החלטה ביום 13.1.4...יתר על כן, הבקשה אינה כוללת טעם המצדיק היעתרות לבקשה".

אל נוכח האמור בבקשה, אציין את אלו הדברים:

הבקשה מיום 13.1.14 הוגשה, כאמור, על ידי שני הצדדים, וההסכמה ותנאיה גובשו על ידם גם יחד, תוך שהמבקש הצהיר כי הוא ער להסכמות הדיוניות, ובכלל זה, לחובתו לבצע הריסה עצמית עד לתאריך מוגדר.

ככל שאומנם המבנה "...(ו)צפוי לקבל היתר בזמן הקרוב", כטענת ב"כ המבקש בסעיף 1 לבקשה, לא ברור, אפוא, מדוע הוגשה ההודעה והבקשה המוסכמת מיום 13.1.14, במתכונתה, ומה טעם לא העלה המבקש טענה זו בפני בית המשפט עובר לאותו מועד.

יתר על כן. לבקשה לא צורפה כל אסמכתא שיש בה כדי לתמוך בטענה כי קיים אופק תכנוני נגלה לעין, המצוי בהישג יד, ביחס למבנה נשוא הבקשה. אדרבא, מתגובת המשיבה המצוטטת בלאקוניות, ניתן להתרשם כי זו סבורה שאופק תכנוני כנטען אינו בנמצא. ככל שכך, אם חפץ המבקש להוכיח היפך הדברים, פשיטא כי אינו יכול להסתפק באמירה בעלמא, שאינה מגובה בתימוכין תואמים.

קשה להלום כיצד חפץ המבקש, באמצעות בא כוחו החדש, לחרוג מהסכמות דיוניות שקיבלו תוקף של החלטה שיפוטית, באמצעות היגד, אליו לא מצורף כל מסמך תומך, וללא לוחות זמנים מוגדרים. למותר לציין כי עמדתו של עו"ד יוסף, באשר לנסיבות שאפפו את חתימת הבקשה המוסכמת, לא צורפה לבקשה.

מעבר לכך. המבקש הוסיף וטען כי "המשיבה בעבר הבהירה במספר הזדמנויות כי ככל שיוארכו תוקפם של הצווים בתיקים נוספים באלזיאדנה, יוארך תוקף הצו גם בתיק זה..." (הרישא לבקשה). ושוב, אם חפצנו לאתר איה הבהירה המשיבה את האמור, נותרנו ללא אסמכתא תואמת. אף לא נדע האם דברי המבקש נועדו לשקף התבטאות בעל פה מצד המשיבה, או שמא מסמך כתוב קונקרטי.

אף הפעם המבקש עותר לכך שנדחה מפנינו הסכמה שיפוטית, אך בהסתמך על היוצא מפיו.

באשר לטענה כי המבקש הופלה לרעה לעומת "שכניו באלזיאדנה" (ס' 4 לבקשה), אשר לגביהם ניתנו ארכות לביצוע צווי ההריסה, אציין כי לא צורפו מספרי ההליכים לגבי "כעשרה בתים נוספים באלזיאדנה" (הרישא לבקשה), ולא הובהר האם מדובר במבנים המצויים באותו מקום ממש, והאם אומנם לא קיימת שונות רלוונטית בינם לבין המקרה הנדון - כל זאת, כמו היו הדברים מחוורים לבית המשפט כידיעה שיפוטית.

באשר לטענות הנוגעות לתוקף צו ההריסה המנהלי, אציין כי הבקשה לביטול הצו לא הוגשה במועד הקבוע בתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי) התש"ע-2010, וממילא, המבקש לא פירט מהי זכותו המוכרת במבנה, נשוא צו ההריסה, כמצוות נוסח התוספת הראשונה לתקנות. הלכך, בהתאם להלכה הפסוקה, על פניו, המבקש נעדר זכות עמידה בהגשת בקשה לביטול צו ההריסה המנהלי, וכל עוד לא הוכיח אחרת - אינו מחוור כי יש בידו זכות עמידה מוכרת להגשת בקשה זו. לא ברור, אפוא, מה הקונסטלציה השיפוטית, דרכה חפץ ב"כ המבקש להיכנס בשערי בית המשפט בעת הזו.

מעבר לצריך. ייאמר כי רצון המבקש לפעול להכשרת הבנייה, איננו מהווה בהכרח עילה מוכרת לפי הוראות סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, לעיכוב ביצוע צו ההריסה. העילות שבהוראת החוק הנזכרת, הינן מוגבלות ומצומצמות [ראה ס' 238א(ח) לחוק התכנון והבניה], וההלכה הפסוקה מצאה להרחיב אפשרויות הפנייה בנדון לבית המשפט, רק בהתקיים אחת מהעילות המנהליות הנוהגות תדיר לגבי הליכים מנהליים, אך על פניו זה אינו בנמצא במקרה דנא.