מדינת ישראל נ' ורידאת(עציר) ואח'

החלטה

נגד שני המשיבים הוגש כתב אישום ביום 29.6.10, המייחס להם שתי כניסות לישראל שלא כחוק, האחת בוצעה על פי הנטען ביום 21.3.10, והאחרת, והיא למעשה העילה למעצר הנוכחי, מיום 27.6.10.

המשיב 1 הוא תושב דהריה, והמשיב 2 הוא תושב דורה, ואין מחלוקת כי המדובר בישובים בתחום הרשות הפלשתינאית אשר יכולתם להיכנס לתחומי מדינת ישראל היא אך על פי היתר או רשיון שהופק ע"י המינהל האזרחי והגורמים המוסמכים במדינת ישראל.

אתמול, הוצרך בימ"ש קמא (כב' השופטת שרה חביב) לבקשה לעצור את המשיבים עד לתום ההליכים.

במסגרת הדיון שהתקיים בפניה, ביקש ב"כ המשיבים להציג חלופה, וזו אכן הוצגה בדיון שהתקיים אמש.

במהלך הדיון האמור נחקר הערב, שהוא אביו של המשיב 1, ואשר הביע רצון והסכמה לערוב לשחרור בנו כמו גם לשחרור המשיב 2.

במסגרת חקירתו והדיון עלה כי הערב אוחז בהיתר כניסה לישראל כאשר תוקפו של ההיתר הנוכחי הינו עד ליום 18.8.10.

בימ"ש קמא לאחר שבפניו התקיימה חקירת הערב ונשמעו טענות הצדדים, מצא לנכון להורות על שחרור שני המשיבים בתנאים שכללו ערבון כספי בסך 4500 ₪ כל אחד, התחייבות עצמית וכן ערבות צד ג' של אבי המשיב 1 בעבור שני המשיבים.

להשלמת הרקע אציין כי עד כה טרם עלה בידי המשיבים להפקיד את מלוא הערבון הדרוש, כך שלמעשה החלטת השחרור טרם מומשה בפועל.

הערר שבפניי הוא מטעם המדינה, הסבורה כי בימ"ש קמא לא היה רשאי לקבוע ערבותו של הערב כתנאי לשחרור, וכן מבקשת היא להשיג על שיעורו של הערבון הכספי.

לענין הערב, זה נחקר, ובחקירתו הוא לא נשאל כלל אודות התקופות המצטברות, אם בכלל, שבהן החזיק הוא ומחזיק היתר כניסה לישראל, כך שלא ראוי ליתן משקל אך לעובדה כי ההיתר שברשותו עתיד לפוג ביום 18.8.10, שכן טבעם של היתרי כניסה שהינם מוגבלים בזמן.

השאלה היותר משמעותית, מהי אורכה הכולל של התקופה שבה החזיק הערב היתר כניסה לישראל.

ודוק, אם מצאו לנכון גורמי הבטחון ורשויות אכיפת החוק במדינת ישראל לתת בידי הערב היתר כניסה לישראל, משמע כי זה נמצא ראוי להיכנס לתחומי המדינה, ואל ייחשב הדבר כהליך קל ושגרתי, שכן מעטים הם אלו הזוכים בהיתרי כניסה לישראל, ושנמצא אותו אדם זכאי להיכנס לישראל לפחות לתקופה מסוימת, הרי ששלילת הזכות יכול ותיעשה רק אם נמצא רבב או דופי בהתנהגות אותו אדם, ובזכותו להוסיף ולהיכנס למדינת ישראל.

העוררת מילאה פיה מים ולא ציינה דבר העשוי לחייב מסקנה, ולו באופן סביר, כי המדובר בהיתר חד פעמי.

על כן, לא ראיתי כל עילה להתערב בהחלטת בימ"ש קמא לענין בחירתו להכיר בערבות הערב כערבות תקיפה, בעבור שני המשיבים.

לענין סכום הערבון, כידוע עילת המעצר ביחס לשוהים שלא כחוק במדינת ישראל היא לענין החשש מהתחמקותם מהליכי שפיטה.

אין ספק, כי קביעת תנאים אשר יבטיחו התייצבות להליכי שפיטה היא בגדר חלופה הולמת למעצר, והעובדה כי המשיבים הם תושבי הרשות הפלשתינאית איננה בגדר נסיבה השוללת מכל וכל את זכותם להשתחרר.

על כן, סברתי כי שיקול הדעת שהפעיל בימ"ש קמא היה סביר ונכון בנסיבות הענין, ובוודאי שעצם ההחלטה לשחרר איננה נגועה באי סבירות, או בפגם אחר.

יחד עם זאת, ייתכן והיה מקום להגדיל את הערבון הכספי ובכך למעשה להגביר את הסיכוי כי אותם משיבים אכן יתייצבו להליכי שפיטה.

לאחר שבחנתי את הנטען, נראה לי לנכון לשנות במידה קלה בסכום הערבון, והנני להעמיד את סכום הערבון כדי סך של 6000 ₪ לכל אחד מהמשיבים.