מדינת ישראל נ' ורדיאת(עציר)

החלטה

בפניי ערר המדינה שהוגש על החלטת בית משפט קמא (כב' השופטת שרה חביב) מיום 05.07.10, במסגרתה הורתה על שחרור המשיב לחלופת מעצר בתנאים, במסגרת בקשה שהוגשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים, לרגל הגשת כתב אישום נגדו.

המדינה סבורה כי לא ניתן להותיר את החלטת השחרור על כנה והנימוקים לכך הם שונים ואתייחס אליהם להלן:

תחילה ראוי לציין כי כתב האישום מייחס למשיב, שהוא יליד 1980, כניסה לישראל שלא כחוק, על רקע העובדה כי המשיב הוא תושב דאהרייה, שהיא בתחומי הרשות הפלסטינית ושעה שהמשיב לא החזיק בידו היתר כניסה לישראל, כפי שצריך היה, על פי חוק הכניסה לישראל.

לצד עבירה זו, יוחסו למשיב עבירות נוספות, הכוללות התחזות כאדם אחר, שימוש במסמך מזוייף והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. עבירות אלו, יוחסו למשיב על רקע העובדה כי ביום 27.06.10, שעה שהמשיב נמצא בחנות ירקות בבאר שבע, ועת נדרש הוא להציג את פרטיו, עשה הוא שימוש בתעודת זהות שבה נכללת תמונתו, לצד פרטים של מנדהו, הנחזה להיות תושב רהט, שכניסתו לישראל בוודאי איננה טעונה היתר.

כאמור, בית משפט קמא, שבפניו לא הייתה מחלוקת אודות התשתית העובדתית, המקימה לפחות תשתית לכאורה, ואף לא הייתה מחלוקת לעניין עילת המעצר, מצא לנכון, כאמור, שלא להותיר את המשיב במעצר, אלא לשחררו.

במסגרת החלטת השחרור נקבעו תנאים לא פשוטים, הכוללים בין היתר, הפקדת עירבון בסך של 20,000 ₪. מעבר לדרוש, אציין כי סכום העירבון טרם הופקד, למעשה, חרף החלטת השחרור, נותר המשיב שרוי במעצר מפאת קוצר ידו להפקיד את העירבון הדרוש לשחרורו.

חרף זאת, לא ראיתי מדוע שלא לקיים הדיון בערר שהרי המדינה סבורה כי השחרור כשלעצמו שגוי ומוטעה.

במסגרת השגותיה, על החלטת השחרור, טענה העוררת כי בית המשפט קמא לא נתן דעתו באופן הראוי לעובדה כי למשיב הרשעות קודמות בעבירות דומות, וכי לצד העבירה שעניינה כניסה לישראל, ביצע, כך על פי הנטען, המשיב עבירות נוספות. עוד צויין, כי כנגד המשיב תלוי ועומד מאסר מותנה של 4 חודשים, וכי גם הרשעתו הקודמת מפברואר שנת 2008 היא בעבירות של כניסה לישראל לצד התחזות לאדם אחר.

עוד נטען, כי נפלו פגמים בערבים שהוצעו, שכן אחד הערבים שהוא תושב מדינת ישראל, הודה בחקירתו בבית משפט קמא כי הוא איננו מכיר את המשיב, ואילו הערב האחר, הוא אביו של המשיב, ואומנם כניסתו לישראל הותרה, אלא שהוא אוחז בהיתר כניסה שתוקפו מוגבל בזמן.

יאמר כבר עתה, אילו כל השגות העוררת היו לעניין זהותם של הערבים, כי אז קרוב לוודאי שהערעור היה נדחה, שכן אינני רואה כל פגם או דופי בערבים שהוצעו. נדמה כי דווקא הגינותו של הערב, אשר הודה כי איננו מכיר את המשיב ראויה לציון ולהערכה, ואינני סבורה כי קיומה של היכרות הוא תנאי בלעדיו אין לאפשרותו של הערב לשמש ככזה, כמיוחד כאשר הערב ציין כי יש לו מידת היכרות קרובה עם אבי המשיב, וכי הוא סמוך ובטוח שהמשיב לא יפר את האמון שנותן בו הערב, וכי לא יפעל לסכן את ערבותו של הערב.

באשר לאבי המשיב, נכון כי זה אוחז בהיתר מוגבל בזמן, יחד עם זאת, המדובר במי שעל פי הטענה, מחזיק בהיתר כזה תקופה רצופה, העולה כדי 30 שנים. לא ראיתי בחקירת המשיב בבית משפט קמא, כי נשאל לגבי האפשרות כי אותו היתר המצוי בידו, ישלל מעימו, והעובדה כי ההיתר מוגבל בזמן, מקורה בהתנהלות רשויות הביטחון, והממונים על המנהל האזרחי. יחד עם זאת, ספק רב אם מי שכניסתו הותרה ומותרת לישראל על פני תקופות כה ארוכות, דווקא עתה תישלל אפשרותו זו.

נדמה, כי אבן הנגף המרכזית בהחלטת בית משפט קמא נעוצה בכך שייתכן ולא ניתן משקל ראוי לעובדה כי גם הפעם לא הסתפק המשיב בכניסה לישראל שלא כחוק, אלא הוא לא נרתע מעשות שימוש במסמך מזוייף, כאשר השימוש כשלעצמו יש בו פגיעה קשה, אם לא בלתי הפיכה ביכולת של רשויות האכיפה לממש את המשטר הריבוני במדינת ישראל.

כאמור, גם בהרשעתו הקודמת, מפברואר שנת 2008, נכללה עבירה של התחזות לאחר, ושימוש במסמך מזוייף, ונדמה כי המשיב לא הפנים דבר מגזר דינו ומהעובדה כי מעל לראשו מרחף מאסר מותנה בגין עבירות אלו. מנגד, צריך לומר, כי מאז בוצעה העבירה האחרונה, ועד להסתבכות הנוכחית, חלפו כשנתיים ומחצה. כך שניתן לומר כי לתקופות לא קצרות, מסוגל היה המשיב להציב לעצמו גבולות. ואם תש כוחו ושב וביצע הוא עבירות, הכוללות כאמור גם כניסה לישראל ושימוש במסמך מזוייף, ייתכן כי הדבר הוא על רקע אותה מצוקה כלכלית, שבה שרויים תושבי הרשות הפלסטינית. וכפי שהיטיב לומר בית המשפט העליון, בפרשת טאלאלקה בש"פ 10418/08, שאלת השחרור לחלופה אל מול המעצר, תלויה בנסיבות העבירה ובמהות ומיהות הנאשם. אכן, לא ניתן להקל ראש בחומרת התנהגותו של המשיב, ובעיקר בעובדה כי המשיב שב לסורו שהרי בעבר הלא רחוק, הוא ביצע והורשע בגין עבירות דומות אם לא זהות. יחד עם זאת, ועל כך יש לתת את הדגש, עילת המעצר בעבירות המיוחסות למשיב, רובה ככולה סובבת סביב החשש מהימלטות מן הדין, וכבר נפסק כי חשש זה ניתן להפחתה אם לא לאיון כליל, באמצעות קביעת תנאים אשר יגבירו את הצורך ואת המוטיבציה של אותו נאשם להתייצב להליכי שפיטה.

לאחר שבחנתי את תנאי השחרור, ובעיקר את העובדה כי הוטל על המשיב להפקיד עירבון כספי בסך של 20,000 ₪, שהוא סכום משמעותי ורב לכל הדעות, ובוודאי איננו סכום שמצוי בכיסו של כל אדם, וכל שכן של אלו אשר נאלצים לשים נפשם בכפם, תוך הסתכנות בהישלחות לריצוי מאסר בפועל, כדוגמת המשיב שבפניי, בזה יש לטעמי, כדי להגביר את הבטחון שהמשיב אכן יתייצב להליכי שפיטה.

לצד שיעורו הגבוהה של העירבון, יש לציין כי מתקשה אני לראות שאבי המשיב יסכין עם האפשרות שבנו לא יתייצב להליכי שפיטה, ובכך למעשה יעמיד הוא בסיכון את ערבות אביו, וכן את ערבות הערב הנוסף, חברו של האב, כך שהצטברותם יחד של התנאים שקבע בית משפט קמא, יש בהם כדי להקהות במידה הנדרשת את הפגמים שנפלו בהחלטת בית משפט קמא, וגם אם תמצא לומר כי שגה בית משפט קמא בכך שלא ייחס לעברו של המשיב כנסיבה היוצרת מסוכנות גדולה יותר מזו המקובלת לגבי שוהים שלא כחוק בתחומי מדינת ישראל, הרי שתנאי השחרור בוודאי הולמים, ועולים בקנה אחד גם עם המסוכנות היותר משמעותית שבעיניי קיימת בעניינו של המשיב.

העולה מכל המקובץ לעיל הוא כי בסופו של יום, תנאי השחרור שקבע בית משפט קמא הולמים ועולים בקנה אחד גם עם מסוכנותו הנוכחית של המשיב, שהיא בעיניי גבוה יותר מזו שקבע בית משפט קמא.

על כן, החלטת השחרור נותרת על כנה ואינני רואה מקום להתערב בהחלטת השחרור. יחד עם זאת, יודגש כי אין מקום לשקול הקלה או שינוי של תנאי השחרור שהרי אבן הבריח של ההחלטה שלא להתערב בהחלטת השחרור, נעוצה בשיעורו המשמעותי של העירבון, ובנסיבות העניין, ומהטעמים אותם פירטתי לעיל, מצאתי אכן טעם והצדקה לקביעת עירבון בשיעור כה ניכר.

אם לא יעלה בידי המשיב להפקיד את העירבון, יישאר הוא במעצר עד להפקדתו.

אין עוד צורך בהבאת המשיב בפני בית משפט קמא ובוודאי שאין מקום, כאמור לעיל, לקבוע שיעור מופחת לעניין העירבון.