מדינת ישראל נ' ורדה(עציר)

החלטה

1.בפני שני עררים על החלטתו של בית המשפט השלום ברמלה (להלן: "בימ"ש קמא") בתיק מ"י 1363-08-10 (כב' השופט קובו) במסגרתה נדחתה בקשת העוררת להארכת מעצרו של המשיב על פי הצהרת תובע והורה על שחרורו בתנאים המגבילים הבאים:

התחייבות עצמית בסך 100,000 ₪, הפקדת ערבויות על סך 100,000 ₪ כל אחת והפקדת מזומנים בסך 100,000 ₪.

בימ"ש קמא נעתר לבקשת העוררת והורה על עיכוב ביצוע ההחלטה על מנת לאפשר לעוררת לערור על ההחלטה.

2.השתלשלות האירועים והדיון בבימ"ש קמא

המשיב, שהינו אסיר, נעצר ע"י המשטרה ביום 02.08.10 בחשד לביצוע עבירות של סחר באמל"ח וסחר בסמים. בקשה ראשונה להארכת מעצרו הוגשה ביום 2.8.10 לבימ"ש השלום בראשל"צ (להלן: "הבקשה הראשונה") אשר הורה על הארכת מעצרו עד ליום 08.08.10.

בקשה נוספת להארכת מעצר עם הצהרת תובע הוגשה לבי"מש קמא ביום 08.08.10 (להלן: "הבקשה השניה").

בפתח הדיון טענה ב"כ המשיב כי לבימ"ש קמא אין סמכות לדון בבקשה השניה וסמכה טיעוניה על הוראת סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים), התשנ"ו- 1996 (להלן: "החוק"), הקובע שהליך מעצר שהחל בבימ"ש אחד ימשיך אותו בימ"ש לדון בבקשות מעצר הימים אלא אם מתקיימים אחד התנאים הקבועים בסעיף.

ב"כ המשיב טענה כי לשונו של סעיף ברורה ומאחר ולא התקיים אף לא אחד מהתנאים הקבועים בסעיף לא היה בסמכותו של בימ"ש קמא לדון בבקשה ובהעדר סמכות יש להורות על ביטולה.

ב"כ העוררת טען כי הסמכות לדון בבקשות המעצר נתונה לכל בתי המשפט שבמחוז וההחלטה לפנות בבקשה הראשונה לבימ"ש בראשל"צ הייתה של סגן הנשיאה, כב' השופט היימן והמשטרה פעלה על פי הנחייתו.

בימ"ש קמא קיבל את טיעוניה של ב"כ המשיב וקבע "כי קיים קושי בנוגע לסמכות המקומית של בית משפט זה" והורה על שחרורו של המשיב בערבויות כבדות, כמפורט ברישא להחלטה.

בית משפט קמא היה ער לכך כי ההנחיה להביא את המשיב לבית המשפט השלום בראשל"צ כמו גם ההחלטה להביאו בפני בימ"ש קמא הייתה בהתאם להחלטתו של סגן הנשיאה.

על החלטה זו של בימ"ש קמא הוגשו שני העררים שהדיון בהם אוחד.

3.הערר של המדינה עמ"י (15316-08-10), (להלן: "העוררת") מכוון כנגד החלטתו של בימ"ש קמא, שקבע שקיים ספק לגבי סמכותו המקומית והורה על שחרורו של המשיב.

ערר של המשיב, עמ"י (16849-08-10) (להלן: "המשיב"), המכוון כנגד החלטתו של בימ"ש קמא שדן בבקשה, למרות קביעתו לגבי הקושי בנוגע לסמכותו המקומית של בימ"ש. ב"כ המשיב מבקשת לקבוע כי החלטתו של בימ"ש קמא ניתנה בחוסר סמכות והינה בטלה.

4.בדיון בפני טען ב"כ העוררת כי הן בבקשה הראשונה שהוגשה לבימ"ש בראשל"צ והן בבקשה השניה פעלה המשטרה על פי הנחייתו של סג"נ. הוא ציין כי בדיון בבקשה הראשונה דלתו של בימ"ש הייתה נעולה בפניהם נוכח החלטה שניתנה להביא את המשיב ועצורים נוספים בפני אחד משלושה בתי המשפט התורניים באותו היום (רמלה, ראשל"צ וכפ"ס) ולפיכך טעה בימ"ש קמא משלא נתן דעתו לכך כי הבקשה הראשונה נדונה בפני בימ"ש תורן.

בנוסף טען, כי בהחלטתו של בימ"ש קמא פורש סעיף 3 לחוק בצורה מצמצמת וסמך טיעוניו על דברי כב' השופטת ארבל בבש"פ 10374/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו, שם נקבע:

"זאת ועוד, אני סבורה כי הסמכות המקומית לפי סעיף 3 לחוק אינה נתונה אך לאותו בית משפט בו נדונה הבקשה הראשונית למעצר אלא לכל בית משפט במחוז. לא אחת הצורך לפנות אל בית המשפט בענייני מעצר או שחרור הינו דחוף ודוחק ועל כן, מקום שמסיבה כלשהי נוכחה יחידת החקירות (ובהתאמה גם החשוד) כי לא ניתן להביא העניין בפני בית המשפט שבתחומו מצויה יחידת החקירות, הרי שניתן לפנות בבקשה לכל בית משפט באותו מחוז".

ב"כ העוררת עתר לבטל החלטתו של בימ"ש קמא בדבר העדר סמכות ולהורות על הארכת מעצרו של המשיב על סמך הצהרת התובע.

ב"כ המשיב טענה כי ההנחיה שניתנה על ידי סג"נ, בהנחה שהייתה כזאת, איננה יכולה להקנות סמכויות לבימ"ש קמא לדון בבקשה השנייה, כאשר הוראות סעיף 3 שוללת סמכות כזאת, לאחר שהבקשה הראשונה נדונה בראשל"צ.