מדינת ישראל נ' וקסמן

גזר - דין

כללי

תמיר וקסמן, יליד 1975 (להלן: "הנאשם") הורשע על פי הודאתו בהתפרצות לעסק וגניבה (להלן: "התיק העיקרי"), ולאחר מכן צירף שני תיקים נוספים ובשתי הכרעות דין נוספות באי נקיטת אמצעי זהירות בחיה ותקיפה הגורמת חבלה של ממש (להלן: "עבירות צירוף בת"פ 41584-12-11"), באיומים ובהתנהגות פרועה במקום ציבורי (להלן: "עבירות הצירוף בת"פ 37910-06-12), עבירות לפי סעיף 407(ב), 338(6), 380, 192 ו- 216(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק").

הנאשם ביצע את העבירות בהן הורשע בתאריכים ובנסיבות כדלקמן:

הפריצה - בתאריך 7.04.07 פרץ הנאשם לקפיטריה בבית חולים בתל השומר וגנב 96 חטיפים, וזאת חרף מאסר על תנאי בן 12 חודשים שהשית עליו בימ"ש מחוזי ת"א בת"פ 40206/03 ביום 25.01.04 (להלן: "התיק הקודם"). על פי התנאי במידה ובמשך שלוש שנים הנאשם יעבור עבירה מהעבירות בהן הורשע בתיק הקודם, ביניהן עבירות השגת גבול והחזקת רכוש חשוד כגנוב, או כל עבירה מסוג פשע, שיש בה יסוד של אלימות, ייאסר לשנה (להלן: "המאסר המותנה"). מכיוון שביום הטלת המאסר המותנה הנאשם היה עצור ונידון לשלוש שנות מאסר, החלה תקופת התנאי ביום שחרורו מהכלא, דהיינו ב- 24.04.06, וזאת על פי הוראת סעיף 52(ג) לחוק העונשין.

ב"כ הצדדים חלוקים באשר לתחולתו של המאסר המותנה, ועל כך יפורט להלן.

את עבירות הצירוף שבת"פ 41584-12-11, עבר הנאשם בתאריך 2.05.09. אגב טיול, תקף כלבו של הנאשם מסוג רוטוויילר, שלא היה קשור ברצועה ולא נשא מחסום על פיו, כלב אחר ופצע אותו. בעל הכלב המותקף (להלן: "המתלונן") דרש מהנאשם באופן בוטה להחזיק בכלבו. בתגובה הצליף הנאשם לכיוונו של המתלונן ברצועת ברזל וגרם לו שריטות ושפשופים ביד ימין. בהמשך כשניסה המתלונן להפריד בין הכלבים, הנאשם נשאר אדיש ולא מנע מכלבו לנשוך את המתלונן בכף יד שמאל והמתלונן נפצע ונזקק לטיפול רפואי.

את עבירות הצירוף שבת"פ 41584-12-11, עבר הנאשם בתאריך 13.02.12, בהיותו מאושפז בבית חולים איכילוב בת"א. משסירבה אחות להיענות לבקשתו ליתן לו תוספת משככי כאבים, הגיב הנאשם בהתפרעות ובאיומים "בני זונות, אני אשחט אתכם", תוך הנפת ידיו לכל עבר.

בהסכמת התביעה, טרם טיעונים לעונש הופנה הנאשם לשירות המבחן.

שירות המבחן – נדרש בתסקיריו, כמקובל לנסיבותיו האישיות – משפחתיות של הנאשם, שהוריו התגרשו בהיותו בן 8 ומאז טופל במוסדות רבים ושונים. אימו שנפטרה לפני כשנה ממחלה ממארת היתה מכורה לסמים וריצתה עונשי מאסר בפועל. אחיו הצעיר שם קץ לחייו בשל התמכרות קשה לסמים. הנאשם עצמו החל להתרועע עם חברה שולית ולהשתמש בסמים כבר בהיותו כבן 14, הוא לא גיוס לצה"ל והתפרנס מעבודות מזדמנות. ניסיון גמילה שעשה הנאשם בין השנים 2008-2010 לא צלח והוא חזר להשתמש בסמים.

השירות נדרש לקשייו של הנאשם בכל הקשור בשליטה עצמית וכן לחוסר נכונותו להשתלב בהליך טיפולי כלשהוא, תוך הדגשת העובדה שבשלב מסוים הנאשם הפסיק לשתף פעולה.

לדעת השירות, בעיתוי הנוכחי הנאשם חסר כוחות ובשלות הצריכים להתמודדות בהליך טיפולי.

הנאשם הוכיח את מסקנה זו בהימנעותו מלהתייצב בשירות המבחן חרף התחייבותו בבית המשפט בישיבת יום 5.06.13, בה ביקש הזדמנות נוספת ובית המשפט החליט להיענות לו. בסופו של יום אין לפני בית המשפט המלצה טיפולית בעניינו.

בנסיבות אלה, אין תמה, שהממונה על עבודות השירות, שבדק את כשירותו של הנאשם לרצות מאסר בפועל בעבודות, מצא אותו בלתי מתאים בשל הימצאותם שרידי סם בדגימות שתן שנמסרו לבדיקה.

בפתח הטיעונים לעונש ביקש עו"ד אלפסה, שהיה העורך הדין האחרון מטעם הסנגוריה הציבורית שמונה לייצג את הנאשם לשחררו מחובת הייצוג לאחר שהנאשם מינה לו את עו"ד מנחם רובינשטיין (להלן: "הסנגור"). ייאמר שהנאשם הצטרף לבקשה במילים בוטות אותן הפנה בצורה בלתי מרוסנת כלפי עו"ד אלפסה ללא כל צידוק. כמו כן בקשת הסנגור, עו"ד רובינשטיין לדחות את הדיון וליתן לנאשם הזדמנות נוספת נדחתה.

הטיעונים לעונש

בטיעוניו לעונש, הגיש מר מימון שהופיע לתביעה (להלן: "התובע") את גיליון הרשעותיו הקודמות של הנאשם במ/1 ונדרש בהרחבה לחומרת העבירות נשוא הרשעת הנאשם, המקבלות משנה חומרה לנוכח חוסר שיתוף הפעולה מול שירות המבחן. הוא ביקש לקבל שמתחם הענישה בגין עבירות האלימות נשוא ת"פ 41584-12-11 נע ממאסר קצר עד ל- 18 חודשי מאסר ובעבירות האיומים והתפרעות במקום ציבורי נשוא ת"פ 37910-06-12 המתחם נע ממאסר מותנה ועד לשישה חודשי מאסר. כמו כן ועל סמך הלכת בית המשפט העליון בע"פ 49/80 מסילתי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד (3) 808 (להלן: "הלכת מסילתי") ביקש התובע להפעיל את המאסר המותנה. לדעתו הרשעת הנאשם בהתפרצות מפעילה את המאסר המותנה אשר הושת בגין עבירת הסגת גבול. לטענתו העובדה שבעבירת התפרצות קיימים כל היסודות של עבירת הסגת גבול, מחייבת מסקנה שהמאסר המותנה הוא בר הפעלה.

משכך ביקש התובע להפעיל את המאסר המותנה ולהטיל על הנאשם מאסר בפועל נוסף, מבלי שעמד על הצטברות עונשים.

הסנגור, טען שהמאסר המותנה איננו בר הפעלה לנוכח הניסוח הברור של גזר הדין שבתיק הקודם. שם נאמר, שהתנאי יחול רק באם יעבור הנאשם עבירות מסוג פשע שיש בהן יסוד של אלימות. מעבר לכך, לא ראוי, לדעתו, להשתמש בתקדימים ישנים כמו הלכת מסילתי ואל לבית המשפט להרחיב את האמור בגזר הדין.

הסנגור התמקד בתיאור נסיבות חייו האישיות הקשות של מרשו, שפורטו בתסקירים, ביקש ליתן משקל לקולה לזמן הרב שחלף מאז הפריצה, שלגישתו איננה חמורה במיוחד. כמו כן הדגיש את הודאת הנאשם, שמזה כשנה וחצי לא חזר להסתבך בפלילים. לדעת הסנגור הנאשם ראוי להתחשבות על מנת שיוכל לקדם את הליך שיקומו.