מדינת ישראל נ' ויסמן

גזר דין

מבוא

הנאשם הורשע לאחר ניהול הוכחות בעבירות הבאות: אי ציות לאור אדום ברמזור- תקנה 22(א) לתקנות התעבורה- התשכ"א-1961 (להלן: התקנות). נהיגה ברשלנות- סעיף 62(2) בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה). נהיגה בדרך הגורמת נזק- תקנה 21(ב)(2) לתקנות וחבלה של ממש- סעיף 38(3) לפקודה.

טיעוני הצדדים לעונש

המאשימה מבקשת להטיל על הנאשם חודשיים מאסר בדרך של עבודות שירות, פסילה לשנתיים ופיצוי לנפגע. לטענתה מדובר בנהיגה רשלנית שאך כפסע היה בינה לבין תאונה קטלנית וכי יש להשית מאסר בפועל, כפי שנעשה ברע"פ 3764/05 זויה נ' מדינת ישראל ורע"פ 2564/12 קרני נ' מדינת ישראל. עוד ביקשה המאשימה מבית המשפט שיעמיד "לנגד עיניו כשיקול מרכזי לחובת הנאשם את העובדה כי לאורך כל ההליך עמד הנאשם על כך כי נסע באור ירוק... ולא הביע חרטה על תוצאת התאונה ואחריותו לה". (עמ' 21 ש' 10).

ב"כ הנאשם מבקש להתחשב בכך שמדובר בטעות עליה הנאשם מצר. הנאשם בן 23, נוהג משנת 2007 ללא עבר תעבורתי, לוחם מצטיין בצנחנים, ואין לזקוף לחובתו את בחירתו לנהל הליך פלילי. אף המאשימה הסכימה כי אי הציות לרמזור אדום נבע מטעות ולא מתוך כוונה ועל כן יש להשית על הנאשם עונש פסילה קצר, עונש צופה פני עתיד, שירות לתועלת הציבור וקנס נמוך בהתחשב בכך שאינו עובד כעת. עוד טען הסנגור כי אין לגזרי הדין שהובאו על ידי המאשימה כל רלוונטיות לנסיבות המקרה שלפנינו.

העונש ההולם

לתוצאות מחדלי נהיגתו של הנאשם יש משמעות בקביעת העונש ההולם. יש וחציית רמזור באור אדום תוביל לעבירת ברירת קנס בת 1,000 ₪ ויש שתביא למאסר מאחורי סורג ובריח – אם חיי אדם קופחו עקב כך או שנגרמה נכות קשה למעורב.

דרישתה של המאשימה לקבוע כי בכל מקרה של תאונת דרכים בה נגרמה חבלה חמורה יש להשית מאסר לפחות בדרך של עבודות שירות, אינה עולה בקנה אחד עם גזרי הדין הרבים שניתנו במקרים כגון אלו, וזאת מבלי להתעלם מקריאתו המוצדקת של בית המשפט העליון להילחם מלחמת חורמה בנגע תאונות הדרכים, כפי שצוטט על ידי ב"כ המאשימה מע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל, שם כזכור דובר על חלקו של הנוסע בהריגה של מיטל אהרונסון ז"ל, גרימת נכות לחברתה מולי יזדי והפקרתן ע"י נהג המכונית בה נסע. באותו מקרה דובר על "ענישה הולמת אשר תסייע להגברת המודעות בדבר המחיר הכרוך בהפרת כללי ההתנהגות על הכביש".

במקרה שלפני, אף המאשימה הסכימה כי התאונה נגרמה עקב טעות בהבטה על הרמזור הלא נכון ותחילת הפניה שמאלה בנסיעה איטית. במצב דברים זה, אין כל בסיס להשוואה עם אותם פסקי דין שהובאו על ידי המאשימה. כמובן שאין מקום לפטור מעונש נאשמים שטעו בהיסח הדעת בבחינת הרמזור המתאים, וגם אם מדובר בטעות נפוצה, יש לייחס לנאשם נהיגה רשלנית, בדרגה בינונית, בעיקר בשל תוצאות הרשלנות ולא בשל אופן הנהיגה כשלעצמו.

קביעת מתחם ענישה אחיד לכל תאונות הדרכים בהן נגרמה חבלה של ממש, או לכל התאונות שנגרמו בשל חציית צומת באור אדום, תחטיא את המטרה שבבסיס תיקון 113 לחוק העונשין, מה עוד שמדובר בכמה רכיבי עונש. אין דינו של עונש המאסר כדין עונש הפסילה וכנ"ל לגבי הקנס או הפיצוי.

לגבי עונש המאסר, הרי שניתן לומר כי מדובר בעונש חריג שלא הושת על מרבית הנאשמים שגרמו חבלה חמורה למעורב, בדומה לחבלה שנגרמה למעורב במקרה שלפני, על אחת כמה וכמה, אם מדובר בתאונת דרכים ראשונה, בהעדר עבר תעבורתי, באדם נורמאטיבי ששירת את החברה במסגרת שירות משמעותי ומסוכן בצה"ל. הפניית המאשימה לרע"פ 3764/05 זויה נ' מדינת ישראל, אינה ממין הענין, לא מדובר באותן עבירות. שם דובר באי מתן זכות קדימה להולכי רגל במעבר חציה, על ידי נהג אוטובוס, כאשר גם בחינת החבלה החמורה שנגרמה, דובר שם על נכות קשה (הילדה בכיסא גלגלים) פי כמה וכמה מהחבלה שנגרמה לנהג הקטנוע המעורב.

בע"פ (ת"א) 70297/03 גילקרוב שמואל נ' מ"י,(פורסם בנבו, 23.6.03), כב' השופטת דותן קיבלה ערעור על חומרת העונש שהשיתה כב' הש' וישקין בת"ד (פ"ת) 2112/00 וביטלה עונש מאסר בפועל של 3 ח' על מי שיצא מחצרים ופנה שמאלה מבלי לתת זכות קדימה לרוכב קטנוע , לרוכב הקטנוע נגרמה פגיעת ראש קשה ("צמח"), אולם לזכותו של הנאשם עמד עברו התעבורתי הקל.

בעפ"ת (חי')24839-06-11 אריה ברוכשטיין נ' מדינת ישראל- הנאשם לא ציית לרמזור אדום עת נכנס לצומת בנהיגה שוטפת וגרם לחבלה של ממש לשתיים (חתך במצח לאחת ושבר בחזה לשניה) ופציעת שלושה נוספים. עונש בן 7 חודשי פסילה בפועל, 4 חודשי פסילה על תנאי למשך שנתיים וקנס על סך 1,500 ₪ נמצא על ידי בית המשפט המחוזי סביר והולם.

ראה גם עפ"ת (חי) 28827-06-12 חסאן חאג' נ' מדינת ישראל שם אושר עונש פסילה בן 8 חודשים על מי שחצה צומת באור אדום וגרם חבלה של ממש לעצמו (קרע בטחול)

מאסר הוטל למשל על מי שפצע עשרה אנשים ולחובתו תאונת דרכים קודמת ראה תד(נצ') 316-04-09 מדינת ישראל נ' עיאדה, או בעפ"ת 1471-01-08 אראיה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, ביום 5.6.08) שם אושר בין היתר עונש מאסר בפועל בן חמישה חודשים לריצוי בעבודות שירות, על נאשמת שסטתה עם רכבה לנתיב הנגדי והתנגשה חזיתית ברכב המעורב. כתוצאה מהתאונה ניזוקו כלי הרכב ונחבלו בגופם, חבלות קשות של ממש ארבעת הנוסעים ברכב, ביניהם ילדה בת 5 שנים, שכתוצאה מהתאונה נדרשה לשיקום של 8 חודשים בבית החולים והמשך שיקום יומי, ניידת בכיסא גלגלים עם תמיכת ראש וזקוקה להשגחה ועזרה מלאה בכל תפקודי היום יום.

למזלו של המעורב ושל הנאשם מצבו של רוכב האופנוע הוטב, הוא עבר ניתוחים במפרק הירך ובפניו, אושפז למשך חודש וחצי לערך, לאחריהם עבר פיזיותרפיה והיה בחופש מחלה לפחות 4 חודשים (על פי אישור רפואי אחרון מיום 5/6/12). על פי התרשמותי החיצונית בעת שהעיד, ובהעדר תעודות רפואיות עדכניות, נראה כי רוכב האופנוע חזר לתפקד. אין ספק כי נותרה בו נכות צמיתה באחוז מסוים, עליה יפוצה במסגרת תביעתו לנזקי גוף על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ובאופן סמלי גם במסגרת גזר הדין הנוכחי, שהרי אין הפיצוי העונשי מיועד להשיב את מצבו של הנפגע לקדמותו.

יובהר כי בחירתו של נאשם לנהל הוכחות בעניינו הוא זכותו הבסיסית ועל כן אינו יכול להוות "שיקול מרכזי" כפי שטענה ב"כ המאשימה בגזירת עונשו, לכל היותר, נמנעה ממנו ההקלה הניתנת למי שמודה בהזדמנות הראשונה, מה עוד שמנקודת מבטו של הנאשם לא מדובר בהגנת סרק, בהתחשב בשני עדי ההגנה שהביא ובאמונתו השלמה, אם כי המוטעית, כי חצה באור ירוק, לאחר שהמתין להתחלפות הרמזור האדום. כאמור בהכרעת הדין, לא מדובר במי ש"גנב" רמזור ולא במי שעצם עיניו לסכנה הקיימת בהגברת המהירות וחציית צומת בנסיעה שוטפת בעת שהרמזור כבר התחלף לאדום, אלא במי שהיה בעצירה מוחלטת עובר לתאונה ובהיסח הדעת התחיל בנסיעה איטית עקב בלבול בהבטה לרמזור המורה לנסיעה ישר ולא לזה שמורה לפניה שמאלה. כפי שהעיד הבוחן טעויות כאלו קורות, כנראה שבצומת זו יותר מהנורמה, שאם לא כן לא היו מגיעים למסקנה כי כדאי להרחיק את הרמזור המורה על נסיעה ישר, ימינה לצד הדרך, בניגוד למיקומו ביתר הצמתים.

לגבי משך תקופת הפסילה

המאשימה ביקשה לפסול רישיונו של הנאשם למשך שנתיים ימים כדי להרחיקו מהכביש לתקופה משמעותית. עונש הפסילה במקרים בהם הנאשם מורשע ברשלנות חייב על פי הדין לעלות על עונש המינימום בן השלושה חודשים הנקוב בסעיפים 38(2) ו-38(3) לפקודת התעבורה. ככל שנסיבות התאונה והחבלה חמורות יותר, כמו גם עברו התעבורתי של הנאשם, כך מתארכת תקופת הפסילה, כפי שיודגם להלן: