מדינת ישראל נ' וורקו(אסיר)

גזר דין

הרקע

הנאשם הורשע על פי הודאתו, במסגרת הסדר עובדות, בכתב אישום מתוקן בשתי עבירות של הצתה לפי סעיף 448 (א) רישא לחוק העונשין (תשל"ז – 1977). על פי כתב האישום, משרדי עמידר הוצתו לאחר שהנאשם ביקש לקבל דירה בשכירות ציבורית וסורב. כתב האישום מסביר כי המעשים נעשו על מנת לעורר את תשומת הלב לנסיבותיו.

על פי האישום הראשון, בתאריך 27.7.12 בסמוך לשעה 23:20 הגיע הנאשם למשרדי חברת עמידר, כשבידו בקבוק דאודורנט ספריי דליק ומצת. הנאשם ניגש לאחד החלונות, הדליקו את הספריי באמצעות המצת תוך שהוא מתיז אותו לתוך המשרד. האש התלקחה והתפשטה לחלל המשרד, אחזה בוילון, ארון, שולחן, קירות וניירת. הנאשם נמלט מהמקום.

על פי האישום השני, בתאריך 4.8.12 בסמוך לשעה 19:20, הגיע הנאשם למשרדי עמידר ובידו מדליק פחמים ומצת. הנאשם ניגש לחלון בקומת הקרקע במשרדים, הצית את מדליק הפחמים והשליך אותו לתוך המשרד. לאחר מכן אסף הנאשם ניירות בקרבת מקום, טיפס על החלון בקומה הראשונה של הבניין, הצית את הניירות באמצעות המצת, והשליכם לתוך המשרד. בשני המוקדים האש התלקחה ונגרמו נזקים לדלת, למערכת החשמל, לציוד המחשב, לשולחנות ולטלפונים במשרדים.

בשני האישומים הגיעו צוותי כיבוי אש אשר כיבו השריפות. הצדדים הסכימו בפרוטוקול הדיון כי, בפעם השנייה, הנאשם עצמו סייע בכיבוי.

כראיות לעונש הוגשו הרישום הפלילי, פסק דין המטיל מאסר על תנאי בגין "עבירת אלימות מסוג פשע", דו''ח מכבי אש ללמד על הנזק וחוו''ד פסיכיאטרית. מחוות הדעת עולה כי הנאשם אכן סובל ממחלה וזקוק לטיפול. מחלת הנפש עומדת ביסוד המצוקה הכללית בחייו. אולם, המעשה הנוכחי לא נעשה מתוך חוסר הבנה או כתוצאה ישירה מהמחלה.

תסקיר שירות המבחן סקר את נסיבות חייו הקשות של הנאשם, אשר עיקרן לא יפורטו כאן. התסקיר הזכיר כי הנאשם מקבל טיפול פסיכיאטרי בבית הסוהר, אך לא הועבר לכלא "מגן". הוא השתמש בעבר בסמים והשתמש לרעה באלכוהול עד מעצרו. הנאשם לא הביע שום רצון להפסיק צריכת האלכוהול, המקהה חושיו ומסייע לו, לשיטתו בהתמודדות עם קשייו. העבירה הוסברה בתסכול מהחלטות עמידר ותקווה כי לאחר מעשי ההצתה יימצא פתרון לבעיית הדיור שלו. הנאשם הביע חרטה בפני קצינת המבחן, אך לא נראה היה כי הפנים את חומרת המעשה. שירות המבחן המליץ על ענישה מוחשית, אך בכלא יעודי כגון "מגן".

טיעוני הצדדים

ב''כ המאשימה עמדה בטיעוניה על חומרתה של עבירת ההצתה באומרה כי עבירה זו הינה בעלת פוטנציאל הרסני נוכח הסכנה הגלומה במעשה, כאשר ידועה התחלתה אך לא ידוע סופה. עוד הדגישה כי הנאשם, שלא היה מרוצה מהחלטת "עמידר" כגוף ציבורי, החליט להתנקם ועשה זאת תוך תכנון והכנה מוקדמת שנלמדת מההצטיידות בחומרים דליקים ומהגעתו למקום פעם אחר פעם. מעשים, המלמדים על נחישות לגרום לנזק דווקא.

התובעת טענה כי מעבר לערכים המוגנים הישירים, היינו סיכון הגוף והרכוש, ישנה פגיעה בערך שלטון החוק, שכן מדובר היה בפגיעה בגוף ממשלתי שעם החלטתו הנאשם לא השלים. המאשימה הביאה תקדימים בהם נגזרו על נאשמים שונים בעבירות הצתה עונשים של בין 3.5 ל-5 שנים. לדעתה, מתחם הענישה ההולם בנסיבות העבירות במקרה דנן הינו בין 2 – 5 שנים (24-60 חודש), בגין כל מקרה. כן טענה כי במקרה זה ראוי ששונע שהמאסר שייגזר על שני המקרים כאחד יעלה על 40 חודש. זאת, בשים לב לעברו הפלילי, קיומם של שני מעשים, מאפייני האישיות המתוארים בתסקיר ובהעדר הסבר פסיכיאטרי ישיר לביצוע המעשה. עם זאת ביקשה התובעת לקחת בחשבון לזכות הנאשם את נסיבות חייו, כי ישנה מחלה פסיכיאטרית ברקע והעובדה שהנאשם הודה וחסך זמן שיפוטי.

התובעת ביקשה להפעיל את המאסר על תנאי, בטענה כי הצתה היא אכן "עבירת אלימות מסוג פשע". בהקשר מצומצם זה הרשיתי לצדדים להגיש פסיקה משלימה לאחר הדיון. לסנגור אף הרשיתי להגיש טיעון משלים.

עו"ד אלמכאווי לימד סנגוריה על הנאשם, וביקש לראות את העניין בפרופורציות שונות לגמרי. הסנגור הביע תחושה כי הרשויות המטפלות "ויתרו" על הנאשם והזכיר כי עסקינן בנאשם חולה נפש אשר ננטש על ידי משפחתו, ולפיכך לשיטתו לא ראוי למצות את מלוא חומרת הדין. הסנגור הפנה לראיות שהוגשו, מהן עולה כי הנאשם לא גרם לנזק רב ולא רצה לפגוע באדם הסנגור טען כי חפצו של הנאשם היה רק לזכות למעט תשומת לב. כך, באירוע השני הוא אף נשאר ועזר לרשויות הכיבוי. הסנגור סבור שאין פרופורציה בין נסיבות חייו של הנאשם כפי שמתאר שירות המבחן לבין המלצתו של השירות. הסנגור הפנה לפסיקה בה נגזרו על נאשמים בגין עבירות הצתה עונשים של 6 חודשי מאסר שרוצו בעבודות שירות.

לעניין חישוב העונש, הסנגור הדגיש כי תיקון 113 לחוק העונשין לא נועד להביא להחמרה בעונש. לגופו של עניין סבור הסנגור כי מתחם העונש הראוי למעשים נמוך בהרבה מהצעת התובעת. עמדת הסנגור היא שיש לקבוע מתחם אחד לשני האירועים שהם בבחינת מעשה אחד. לחלופין מבקש הסנגור לראות את שני האירועים כנסיבות בהן יש לחפוף את המתחמים, בשל דמיונם של האירועים וקרבתם זה לזה.

בשאלת התחולה של המאסר על תנאי, טען הסנגור כי אין לראות בעבירת "הצתה" עבירת "אלימות".

הנאשם אמר דברו לפיהם הוא מצטער וכי לא רצה לגרום נזק ורק רצה יחס למצבו.

דיון והכרעה

תחולת המאסר המותנה התלוי ועומד

כאמור, בין הצדדים קיימת מחלוקת משפטית בעניין הפעלתו של עונש מאסר מותנה בן 9 חודשים, אשר ניתן בבית משפט השלום בבאר שבע ביום 26/10/2011 בתיק 19323-06-11, כאשר התנאי הוא שהנאשם לא יעבור "עבירות אלימות מסוג פשע". באותו עניין הורשע הנאשם בעבירות "איומים", "תקיפת סתם" ו"החזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה". אין מחלוקת כי עבירת ההצתה היא עבירה מסוג "פשע" והשאלה הנשאלת היא אם מדובר בעבירת "אלימות".