מדינת ישראל נ' ווקנין

בפני

סגן נשיא אינאס סלאמה

הכרעת דין

1.לנאשמת הנ"ל יוחסה עבירה של נהיגה ברכב תוך שימוש בטלפון נייד, שלא באמצעות מיקרופון המותקן ברכב, בעת שהרכב היה בתנועה, וזאת בניגוד לתקנה 28 (ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961. (להלן: "תקנות התעבורה").

2. על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 24.04.09, בשעה 13:20, ברח' דרך חיפה לכיוון צומת דשנים שבקרית אתא, נהגה הנאשמת ברכב מס' 9272619 ובעת שהרכב היה בתנועה השתמשה בטלפון נייד שלא באמצעות מיקרופון המותקן ברכב.

3. הנאשמת אשר כפרה בעובדות כתב האישום טענה בישיבת ההקראה, כי לא דיברה בטלפון הנייד ואף ביקשה מהשוטר שיבדוק באותו מעמד את רשימת השיחות היוצאות והנכנסות בטלפון.

4. מטעם התביעה העיד עורך הדו"ח, סמ"ר ניר גל (להלן – "השוטר" או "עד התביעה"), שהקריא את נסיבות ביצוע העבירה, ולפיהן, הבחין ברכב הנאשמת עוקף אותו מצד שמאל כשהנהגת מחזיקה בידה הימנית מכשיר פלאפון ומצמידה אותו לאוזן ימין. המכשיר היה בצבע אפור, וכשנעצרה בצד ונשאלה היכן הטלפון, הסתבר שהוא היה זרוק מתחת לרגליה על הרצפה מתחת להגה. השוטר מציין כי הראות הייתה טובה מאוד.

5. בחקירתו הנגדית נשאל השוטר ע"י הנאשמת, האם נכון שטען באוזניה כי היו עמו ארבעה שוטרים שראו אותה מדברת. השוטר לא שלל זאת, אך הוסיף באותה נשימה: "אני ברגע שאני רואה בוודאות זה לשיקול דעתי אם אני צריך עדים גם אם הם ראו את העבירה. לא חובה לרשום עדים".

6. הנאשמת העידה כי לא דיברה בטלפון אלא "שיחקה בשיער". היא ציינה כי יש לה "ספיקר" במכשיר הטלפון והדגישה כי לא דיברה. לטענתה "מהלחץ" זרקה את הטלפון שהיה מונח בכיסא לידה. הנאשמת הוסיפה, כי השוטר אמר לה שעוד ארבעה שוטרים ראו אותה מדברת. היא הלכה לשוטרים אלה וכולם אמרו שדיברה. כאן יודגש, כי אף אחד מהשוטרים הנ"ל לא הובא לעדות.

דיון והכרעה

7. לאחר ששמעתי את הנאשמת ואת עד התביעה, שקלתי את דבריהם והתרשמתי מהופעתם בבית המשפט, מצאתי שיש מקום להרשיע את הנאשמת בעבירה של אי אחיזת הגה בשתי ידיים, בניגוד לתקנה 28(א) לתקנות התעבורה.

אומר מיד, כי החלטתי זו אינה נובעת מכך שהנאשמת הותירה רושם חיובי שעדיף על הרושם שהותיר השוטר, אלא אך ורק מהעובדה שעדותו של השוטר היא עדות יחידה, שבנקל ניתן היה לחזקה ע"י עדים נוספים שכביכול ראו את העבירה.

8.כשעסקינן בעדות יחידה במשפט פלילי בית המשפט אמור להתייחס אליה בזהירות יתרה, כאשר מולה עומדת גרסתה הסותרת של הנאשמת. בענייננו, זהירות זו הביאה אותי לקבוע כי נוכח קיומם של עדים נוספים לאירוע הנטען ומשאלה לא הובאו, לא ניתן לבסס הרשעה בתיק זה בנוגע לעבירה נשוא כתב האישום מעבר לכל ספק סביר. משכך, לא ראיתי להרשיע את הנאשמת בעבירה שיוחסה לה.

9.אלא שבכך לא הסתיימה מלאכתו של בית המשפט, שכן בהתאם לסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, רשאי בית המשפט להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן. בכגון דא, הודעתי לנאשמת דכאן שבית המשפט מוסמך להפעיל את סמכותו הנ"ל ואפשרתי לה להתגונן כראוי.

10.הנאשמת, גם לאחר ההודעה הנ"ל, הודתה כי שיחקה בשיער במהלך הנסיעה, משמע – הודתה כי לא החזיקה את ההגה בשתי ידיה. ב"כ המאשימה עתרה לכך כי בית המשפט ירשיע את הנאשמת בעבירה על תקנה 28(א) לתקנות התעבורה וזאת בשים לב להודאתה הנ"ל.

11.לאחר ששקלתי את כל העובדות שהונחו בפניי, ומאחר ושוכנעתי כי לנאשמת ניתנה הזדמנות להתגונן ומאחר והיא הודתה, ברחל בתך הקטנה, כי שיחקה בשיער, ראיתי להרשיע את הנאשמת בעבירה על תקנה 28(א) לתקנות התעבורה, קרי – אי אחיזת הגה בשתי ידיים.

המזכירות תעביר לצדדים עותק מהכרעת הדין ותזמנם לטיעונים לעונש ליום 28/10/10 בשעה 09:20.

ניתנה היום, י"ד תשרי תשע"א , 22 ספטמבר 2010, בהעדר הצדדים

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: