מדינת ישראל נ' וולינסקי

הכרעת דין

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין אי ציות לתמרור 302 ונהיגה בקלות ראש. עבירות לפי תקנה 64(ד) לתקנות התעבורה התשכ"א-1961 (להלן – תקנות התעבורה), בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן – פקודת התעבורה), וסעיף 62(2) בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה.

על פי כתב האישום, ביום 30.11.11, סמוך לשעה 20:15 לערך, נהג הנאשם ברכב פרטי מסוג "דייהטסו" מספר 1028230 (להלן – רכב הנאשם) ברחוב וולפסון בתל אביב מכיוון מערב למזרח והתקרב לצומת עם רחוב צ'לנוב (להלן – הצומת). ברחוב וולפסון בסמוך לצומת, מוצב משני צדי הדרך בכיוון נסיעת הנאשם תמרור 302, שהוראתו "עצור ותן זכות קדימה לתנועה בדרך החוצה".

אותה שעה נהג צפריר צוכנה (להלן – הנהג המעורב או המעורב), אופנוע מסוג "סאן יאנג" מספר 2207574 (להלן – האופנוע), ברחוב צ'לנוב מכיוון דרום לצפון, מימין לשמאל כיוון נסיעת הנאשם, והתקרב לצומת האמור. לפי הנטען, הנאשם נהג בקלות ראש, לא נתן תשומת לב מספקת לדרך, ונכנס לצומת מבלי שנתן זכות קדימה לאופנוע, ושני כלי הרכב התנגשו.

כתוצאה מהתאונה נחבל הנהג המעורב.

במענה לכתב האישום, הודה הנאשם בנהיגתו במקום ובזמן הנקובים בכתב האישום, ובחבלות שנגרמו למעורב, אך כפר באחריותו לאירוע התאונה. נוהל דיון הוכחות.

מטעם התביעה העידו:

ע.ת.1 – צפריר צוכנה, הנהג המעורב ובמסגרת עדותו הוגשו המסמכים הרפואיים (ת/1 ו- ת/2);

ע.ת.2 – רס"ב אליעזר ויטלי, בוחן תנועה (להלן – הבוחן) ובמסגרת עדותו הוגשו המסמכים שערך: תרשים וחוות דעת (ת/3), וכן הודעת הנאשם (ת/4).

מטעם ההגנה העיד הנאשם לבדו ובמסגרת עדותו הוגשו 3 תצלומים שביצע (נ/1, נ/2, ו-נ/3).

לאחר שהתרשמתי מהעדויות שנשמעו בפניי ובחנתי את החומר הרלוונטי, באתי לכלל מסקנה כי יש להרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וזאת על סמך הנימוקים הבאים:

תחילה יובהר כי אין חולק לגבי מסלולי הנסיעה של כלי הרכב, ואין חולק כי בכניסה לצומת בכיוון נסיעת הנאשם ברחוב וולפסון הוצב תמרור 302 "עצור ותן זכות קדימה" ועליו מוטל היה לתת זכות קדימה עקב קיומו של התמרור בכיוון נסיעתו. כן אין חולק כי בכיוון נסיעת המעורב בהתקרב לצומת מרחוב צ'לנוב לא הוצב כל תמרור שהוא.

בעדותו מסר הנהג המעורב נסע ברחוב צלנוב ובהתקרבו לצומת הבחין "ברכב בצד שמאל", אך בהעדר רמזור או תמרור בכיוון נסיעתו המשיך בנסיעה. או אז "..כשהייתי ממש באמצע הצומת הרכב התקרב במהירות. ניסיתי לבלום והוא הגיח ואני פגעתי בחלק הקדמי-ימני של הרכב ועפתי על האוטו.." (פרוט' עמ' 3 שורות 18-21).

בחקירתו הנגדית ציין המעורב כלפי הנאשם "התאונה התרחשה באמצע הצומת, שמתי לב אליך כשנכנסת. לא שמתי לב יותר מידי כי אני מסתכל בעיקר לכיוון הנסיעה שלי.. יש לי זכות קדימה שם.." (פרוט' עמ' 7 שורות 8-9).

בתשובה לשאלה באשר למהירות נסיעתו, ציין המעורב כי נסע במהירות "כ- 30 קמ"ש" (פרוט' עמ' 4 שורה 18). בתחילה אמנם ציין כי "עף מהקטנוע" אך בהמשך הסביר כי "נפלתי עם הקטנוע על רגל אחת, רגל שמאל. נפלתי לכיוון האוטו ואז כשהוא זז עם האוטו נפלתי עם הקטנוע" (פרוט' עמ' 5 שורות 26-27).

לטענת הנאשם, גרסת המעורב באשר לקרות התאונה אינה סבירה, שכן כניסתו לצומת הייתה במהירות מאד נמוכה, והראייה לכך היא שכתוצאה מהתאונה, לטענתו, הרוכב לא נפל מהאופנוע, אלא נותר לעמוד עליו.

על פי המעורב, הסיבה לכך שלא הוטח מהאופנוע בעוצמה הייתה כי הספיק לבלום ובלשונו: "הספקתי לבלום. אם לא הייתי מספיק לבלום כנראה שבאמת הייתי עף.." (פרוט' עמ' 6 שורה 22).

הבוחן ציין בעדותו כי שני הנהגים נסעו במהירות סבירה, אם הנאשם היה נוסע במהירות גבוהה אזי התוצאה הייתה שונה ורוכב הקטנוע היה מנפץ את שמשת הרכב.

הבוחן הוסיף כי אם רוכב הקטנוע המעורב היה נוסע במהירות גבוהה, הוא היה נזרק קדימה. לטענתו אף בנסיעה במהירות של 30 קמ"ש, רוכב הקטנוע לא היה יכול למנוע את התאונה. (פרוט' עמ' 11 שורה 8 ו- 16-19).

למותר לציין כי משלא ניתנה על ידי הנאשם זכות קדימה טרם כניסתו לצומת, אין בגרסתו אודות מהירות איטית של כניסתו זו כשלעצמה, כדי ללמד על אי אחריותו לגרם התאונה.