מדינת ישראל נ' ואכד

פסק דין

1.המשיבה הורשעה, על פי הודאתה, בעבירות של נהיגה בקלות ראש, עבירה לפי סעיף 62(2) ו- (38(3) לפקודת התעבורה, התנהגות הגורמת נזק, עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה ואי מתן זכות קדימה להולכי רגל במעבר חצייה, עבירה לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה.

2.העבירות בוצעו ביום 11/10/07, כאשר המשיבה גרמה לתאונת דרכים, לאחר שלא נתנה

זכות קדימה להולכת רגל במעבר חצייה ופגעה בה.

3.בית המשפט קמא דן את המשיבה לעונשים הבאים:

א.קנס בסך 1,200 ₪ או 12 ימי מאסר תמורתו.

ב.פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים, וזאת על תנאי למשך שנתיים.

ג.פסילה בפועל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 6 חודשים, בניכוי 60 ימי פסילה.

4.בפני ערעור על קולת העונש.

לטענת המערערת, בית המשפט קמא שגה, כאשר הטיל על המשיבה פסילה כה קצרה, מבלי להתחשב בחומרת העבירה ונסיבותיה, בשים לב לכך שהולכת הרגל נפגעה בצורה קשה בתאונה, נגרמו לה שברים בגוף, חבלות ראש, איבוד הכרה והיא נדרשה להנשמה והזנה.

המערערת מדגישה, כי התאונה התרחשה על מעבר חצייה, שהוא מבצרו של הולך הרגל ולכן יש להכביר זהירות בהתקרבות למעבר חצייה.

5.ב"כ המשיבה עתר לדחיית הערעור. לטעמו, העונש שהוטל על המשיבה איננו חורג לקולא באופן ניכר מרף הענישה הנוהג ולכן אין עילה להתערב בו. ב"כ המשיבה הדגיש, כי המשיבה הודתה בהזדמנות ראשונה, נטלה אחריות למעשיה מיד לאחר התאונה כאשר נחלצה לסייע לפצועה. למשיבה אין כל עבר תעבורתי, פרט להרשעה הנוכחית. לטענתו, נסיבות אלו נלקחו בחשבון על ידי הערכאה שגזרה את הדין, גזר הדין הוא מאוזן ואין בו סטייה קיצונית מרמת הענישה המקובלת.

6.כל צד הפנה לפסיקה התומכת בעמדתו.

דיון והכרעה:

7.המשיבה הודתה בבית המשפט קמא באי מתן זכות קדימה להולכת רגל כבת 63, אשר חצתה את הכביש במעבר חציה.

8.על פי כתב האישום, נפצעה הולכת הרגל, נגרמו לה דימומים, המטומה, קונטוזיה ריאתית דו צדדית ושבר בברך ימין, עקב כך היא אושפזה למשך שלושה ימים.

9.אין חולק, כי נהג המתקרב למעבר חצייה צריך לנקוט באמצעי זהירות מוגברים, לצפות אפשרות לפגיעה בהולכי רגל המבקשים לחצות את הכביש ולאפשר להם לחצותו בבטחה.

10.נוכח מידת הזהירות הנדרשת בנהיגה סמוך למעבר חצייה והסיכון הטמון בהפרת חובת הזהירות על ידי אי מתן זכות קדימה במעבר החצייה, עד כדי סיכון חיי אדם, נדרשת ענישה מרתיעה.

11.בית המשפט קמא היה ער לחומרת העבירה, אולם שקל מנגד את נסיבות העושה ונתן להם משקל הולם בגזר הדין. הכוונה היא לכך, שלאחר התאונה, נחלצה המשיבה לסייע להולכת הרגל, היא לקחה אחריות למעשיה, הודתה בהזדמנות ראשונה, בביצוע העבירות וחסכה זמן שיפוטי יקר והעדת העדים.

מדובר בנהגת שלה ותק של 12 שנות נהיגה, ללא כל רישום תעבורתי.