מדינת ישראל נ' הראל

בפני

השופטת מרים קסלסי

הכרעת דין

אני מזכה את הנאשם מעבירת נהיגה במהירות של 127 קמ"ש שיוחסה לו בכתב האישום, אולם מרשיעה אותו בעבירה של נהיגה מעל למהירות המותרת שהיא במקרה זה 70 קמ"ש, בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, הכל כמפורט להלן:

האישום

הנאשם הואשם בכך כי ביום 17/3/11 שעה 10:06 נהג במהירות של 127 קמ"ש במקום 70 קמ"ש, כאשר המהירות נמדדה לכאורה באמצעות הממל"ז ולאחר שבוצעה הפחתה לטובת הנאשם של 5 קמ"ש וזאת בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: "תקנות התעבורה").

תשובת הנאשם

הנאשם באמצעות בא כוחו כפר בתקינות המכשיר, אמינותו ואמינות הפעלתו ע"י המפעיל.

התנהלות הצדדים בבית המשפט

במועד הישיבה מיום 22/12/11 המציא ב"כ המאשימה לסנגור את תע"צ התקינות וכרטיס המכשיר. הסנגור, לאחר שעיין במסמכים שניתנו לו, הודיע כי אין בכוונתו לחקור את עורך התע"צ ואולם הוא סבור כי על המאשימה להוכיח תקינות באמצעות הגשת התע"צ לבית המשפט. (בתחילה התבקשה דחייה של מועד הוכחות ולכן נוהל פרוטוקול בכתב יד ובו נקבע המועד 21/3/12, אולם בשלב מאוחר יותר הודיעו הצדדים כי הם מבקשים לקיים ההוכחות, באשר השוטר הגיע ומשלב זה ואילך נוהל פרוטוקול מודפס).

ראיות המאשימה

מטעם המאשימה העיד רס"ר אוסמה סלמה (להלן: "השוטר"), אשר מדד את מהירות הנסיעה של רכב הנאשם ומילא דו"ח הזמנה לדין ונסיבות (ת/1). כמו כן הוגשו המסמכים הבאים: תע"צ תקינות, טופס ביקורת תקופתית וכרטיס מכשיר (לא סומנו כראיה).

בנסיבות המקרה, כפי שמופיע בת/1 נרשמו מפי הנאשם הדברים הבאים:

"תוותר לי, ראית לא ניסיתי לברוח לך ועצרתי"

תגובה שניה: "אני לא יכול כל הזמן להסתכל על הספידו מטר אז אני לא יודע שנסעתי מהר".

טענה מקדמית – אין להשיב לאשמה

לאחר שמיעת ראיות המאשימה והכרזתה "אלו עדי", ביקש ב"כ הנאשם כי בית המשפט יכריז ש"אין להשיב לאשמה", באשר לא הוכחה העבירה, אולם משהעיר בית המשפט כי לכאורה ניתן לפרש את דברי הנאשם כהודאה באחריות בנסיעה מעל למהירות המותרת, אם לא במהירות הנטענת, וכי לכאורה ניתן לשקול הרשעת הנאשם בנהיגה מעל למהירות המותרת, השיב כי הוא חוזר בו מהטענה כטענה מקדמית, הודיע לבית המשפט כי הנאשם בוחר שלא להעיד וביקש לסכם ולטעון שיש לזכות את הנאשם, באשר לא הוכחה אשמתו ע"י המאשימה. (ראה פרוטוקול עמ' 4 ש' 10).

טענות הצדדים

ב"כ הנאשם טען כי לא הוכחה מיומנותו של המפעיל, כאמור בהלכת לוי עטיה (ע"פ 4682/01 ורע"פ 2216/01 גבריאל לוי ומשה עטיה נ' מדינת ישראל). עוד טען כי לא הוכחה תקינות המכשיר כיוון שהתע"צ וטופס הביקורת התקופתית מיום 23.5.11, הינם מאוחרים בחודשיים לארוע נשוא כתב האישום ועל כן לא רלוונטיים, ואילו מכרטיס המכשיר לבדו לא ניתן להסיק אודות תקינות המכשיר, וזאת כאמור בהלכת בראונשטיין (ע"פ 5345/90 בראונשטיין נ' מדינת ישראל פ"ד מו(5)40).

ב"כ המאשימה טען מנגד כי שתיקתו של ב"כ הנאשם באשר לטעות בהצגת תע"צ שאינו רלוונטי הינה פעולה לא הגונה מצד ב"כ הנאשם, ועל כן אינו יכול להיבנות ממנה. עוד טען ב"כ המאשימה כי הנאשם הודה בביצוע העבירה עת אמר לשוטר "תוותר לי" וכי הימנעותו של הנאשם להעיד מהווה חיזוק להודאתו בתגובתו הספונטאנית הראשונה. כמו כן טען ב"כ המאשימה כי מלכתחילה המאשימה אינה מחויבת להציג לבית המשפט את הראיות בדבר תקינות המכשיר, אם מודיע ב"כ הנאשם כי הוא אינו מבקש לחקור את עורך התע"צ.