מדינת ישראל נ' הנאדה חרב

החלטה

הבקשה נידחת.

ההלכה המשפטית קבעה כי על מי שמבקש ביטול פסק דין שניתן בהעדרו להצביע על קיומו של הצדק סביר להיעדרות מן הדיון או להראות שקיים חשש ממשי לקיומו של עוות דין. לעניין זה ראו רע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נגד מדינת ישראל.

כב' בית המשפט העליון הביע דעתו וקבע בין השאר, בסעיף 8 לפסק הדין:

"שיכחה של מועד הדיון לבדה, אפילו אם אירעה בתום לב, אינה יכולה להצדיק אי הופעה לדיון (ראו: רע"א 418/85, רוקנשטיין – א.א.). דין דומה יחול לגבי טעות משרדית של עורך הדין המייצג הנאשם או לגבי טעות הנובעת מחוסר תשומת לב של הנאשם עצמו..."

יפים לענייננו גם הדברים שנאמרו ברע"פ 8065/10 ויאצ'סלב מלייב נגד מ"י:

"לכל אדם הזכות ליומו בבית המשפט, ואולם אין לאפשר ניצול זכות זו שלא לטובה. על המבקש לבטל פסק הדין שניתן בהיעדר, להראות כי הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו, או כי הביטול דרוש כדי למנוע עיוות דין"

אציין כי המבקשת וב"כ ידעו על מועד הדיון, הוגשה בקשה לביטול/מחיקת כתב האישום/קבלת חומר, בית המשפט לא נענה לבקשה, הדיון לא נדחה אך המבקשת וב"כ עשו דין לעצמם ולא התייצבו לדיון.

יתרה מכך, אין די בעצם הכפירה כדי להקים טענה של עיוות דין. לא כל מי שכופר ולא התייצב זכאי לביטול פסק-דין, וראה לעניין זה עפ"ת 19072-06-09, בענינו של חביבי נ' מ"י, כפי שאושר בבית המשפט העליון ברע"פ 8333/09, מפי כבוד השופט אדמונד לוי. ואציין כי העונש שהוטל על המבקשת הנו מתון ביותר ואינו כולל כלל פסילה בפועל ועל כן אין כל עיוות דין.

סוף דבר כאמור, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ד אב תשע"ב, 02 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: