מדינת ישראל נ' הזימה

פסק דין

השופטת תמר שרון-נתנאל:

ההליך בבימ"ש קמא והערעור :

1.         לפנינו ערעור המדינה על גזר דינו של בית משפט השלום בעכו (כבוד השופטת ש. פיינסוד-כהן), שניתן ביום 8.7.13 בת.פ 35317-12-11 ולפיו נדון המשיב ל- 6 חודשי מאסר, שירוצו בעבודות שירות, 12 חודשי מאסר על תנאי וצו מבחן למשך 18 חודשים וכן הוטל עליו לפצות את המתלוננת, חברת סונול ישראל בע״מ, בסכום של 50,000 ש״ח.

ביצוע העונש של עבודות השירות עוכב עד למתן פסק דין בערעור זה.

המשיב הורשע בבימ״ש קמא, בכתב אישום מתוקן, שהוגש במסגרת הסדר טיעון, בגניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין, התשל״ז-1977 (ריבוי עבירות). בעת שעבד בתחנת דלק של סונול באבו סאנן, ביצע המשיב 275 משיכות פיקטיביות מול חברות האשראי, באמצעות כרטיסי אשראי שברשותו, בכוונה להונות, וגנב מקופת התחנה סך כולל של 110,884 ש״ח. למעשה, יש לראות את המשיב כמי שהורשע בביצוע 275 עבירות גניבה.

2.         בפני בימ״ש קמא היה מונח תסקיר שירות המבחן, ממנו עולה, כי הנאשם הינו בן 27 שנים, נשוי, ללא כל עבר פלילי אשר חי, כל חייו, במצוקה כלכלית ובקשיים אישיים ומשפחתיים נוספים ולקח על עצמו תפקיד "הורי" במשפחת המוצא והיה, עד למעצרו בתיק זה, המסייע העיקרי למשפחה, במצוקותיה. המשיב לקח אחריות על מעשיו והביע צער, בושה וחרטה, אם כי ניסה להרחיק עצמו מתכנון העבירות. לדבריו, את כל כספי הגניבה העביר להוריו.

שירות המבחן התרשם, כי ההליך הפלילי הווה גורם מרתיע למניעת הישנות ביצוע עבירות על ידי המשיב והמשיב עצמו מעוניין בהליך טיפולי, על מנת לרכוש כלים להתמודדות במצבי לחץ ומשבר, בעתיד. לפיכך, המליץ שירות המבחן לגזור על המשיב עבודות שירות ולהעמידו בפיקוח שירות המבחן למשך 18 חודשים וכן להטיל עליו לפצות את סונול.

3.         בימ״ש קמא קבע כי מתחם העונש ההולם לעבירות, בנסיבותיהם, הוא בין 6 חודשי מאסר שניתן לרצותם בעבודות שירות ובין שנתיים מאסר בפועל ובהתחשב באמור בתסקיר שירות המבחן, בעברו הנקי של המשיב ובנסיבותיו האישיות, גזר את העונש ברף הנמוך של הטווח, שנקבע על ידו.

4.         המדינה מבקשת כי נתערב בעונש ונחמיר בו  בטענה, כי מתחם העונש ההולם, בנסיבות המקרה, הוא בין 18 חודשי  מאסר בפועל לבין 36 חודשים. זאת - בהתחשב בקלות ביצוע העבירות, במספרן הרב, בתקופה הארוכה בה בוצעו ובסכום הכולל של הגניבה וכן בשים לב למדיניות הענישה, כפי שהיא עולה מהפסיקה שהוגשה על ידה.

כן טוענת היא, כי בימ״ש קמא לא איזן נכונה בין נסיבותיו האישיות של המשיב ובין האינטרס הציבורי, בין היתר לאור כך שאין מדובר במעידה חד פעמית, אלא בעבירה חוזרת ונשנית וכי גזר הדין מעביר מסר שלילי לציבור.

דיון והכרעה :

5.         סבורתני כי מתחם העונש, שנקבע על ידי בימ״ש קמא, אינו הולם את חומרת העבירות, על נסיבותיהן. בקביעת מתחם העונש ההולם יש ליתן משקל של ממש לערך החברתי שנפגע ולכך שאין מדובר במקרה אחד, בכישלון אחד או במעידה חד פעמית, אלא בפרק זמן ארוך (כשנתיים ימים - החל מחודש יולי 2007 ועד חודש מאי 2009), במהלכו חזר המשיב וביצע, שוב ושוב -  275 פעמים, עבירות גניבה, שהצטברו לכדי סכום נכבד - עד שנתפס. למעשה, היו למשיב 274 פעמים להתחרט על מעשה הגניבה ולא לחזור עליו, אולם הוא בחר, שוב ושוב, בדרך הגניבה.

לענין מדיניות הענישה הפנו שני הצדדים לפסקי דין, אשר בחלקם הושתו, בגין עבירות דומות, עונשי מאסר לריצוי בפועל ובחלקם - הושתו עונשי מאסר לריצוי בעבודות שירות ואף של"צ. ראוי לציין, כי בכל המקרים, שהובאו בפנינו, בהם הושתו מאסרים בפועל (למעט אחד), היה מדובר בנאשמים שלהם עבר פלילי מכביד. במקרה היחיד שהובא על ידי המדינה, בו הושת מאסר בפועל, על נאשם נעדר עבר פלילי - ת.פ. 2419/05, פרקליטות מחוז חיפה נגד אליהו וקנין ואח' (2.5.2006), היה מדובר בנאשם אשר ביצע את העבירות תוך קשירת קשר עם שלושה נאשמים אחרים, היינו - היה מדובר ברכיב מחמיר שאינו קיים בענייננו). 

עם זאת, חשוב להדגיש, כי אין לגזור את מתחם הענישה, מהעונשים שנגזרו, בפועל, בטרם תיקון 113, שכן בטרם התיקון, לא נעשתה אבחנה בין מתחם הענישה ההולם לבין העונש הראוי לנאשם הספציפי [ראו, בענין זה, ע"פ 1323/13 רך חסן ואח' נגד מדינת ישראל (5.6.2013)]. בנוסף, על פי תיקון 113, מדיניות הענישה היא רק אחד הפרמטרים שיש לשקול בקביעת מתחם העונש ההולם (ראו: סעיף 40ג'(א) לחוק העונשין) .

6.         לטעמי, כי הרף התחתון של מתחם העונש ההולם את העבירות שנעברו במקרה דנן, על נסיבותיהן, צריך להיות מאסר בפועל. סבורתני, כי המתחם ההולם, למקרה דנן, הוא בין 10 ל- 24 חודשי מאסר בפועל. זאת - בהתחשב בערך החברתי שנפגע, במספר הרב של מעשי הגניבה, בתקופה הארוכה בה בוצעו, ברכיב המרמה הכלול בהן, בקלות הביצוע, בקושי הגילוי ובסכום המצטבר של הגניבות.

מגזר הדין עולה, כי בימ"ש קמא שגה בקביעת מתחם הענישה, ככל הנראה, מאחר שהביא בחשבון, לענין המתחם, גם את נסיבותיו האישיות של המשיב ולא רק את הנסיבות הקשורות לביצוע העבירה.

כך עולה מהאמור במחצית השניה של סעיף 12 ובסעיף 13 לגזר הדין. אזכיר, שוב, כי על פי תיקון 113 יש לקבוע את המתחם העונש ההולם, על פי מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות דומות ועל פי נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, ללא שמביאים בחשבון את נסיבותיו האישיות של הנאשם.     

נסיבותיו האישיות של הנאשם ונסיבות נוספות, שאינן קשורות בביצוע העבירה, מובאות בחשבון רק לענין גזירת העונש בתוך המתחם שנקבע. ראו: סעיפים 40ג'(א) + 40ט', לענין קביעת מתחם העונש ההולם וסעיפים 40ג(ב) + 40יא לחוק העונשין וכן ע"פ 1323/13 רך חסן ואח' נגד מדינת ישראל (5.6.2013).