מדינת ישראל נ' דרבאשי

הכרעת דין

החלטתי לזכות הנאשם מחמת הספק מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, קרי: מהירות העולה על המותר.

האישום

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של מהירות מעל המותר.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 18.08.12 סמוך לשעה 06:27, נהג הנאשם ברכב בדרך שאינה עירונית, במהירות של 143 קמ"ש, העולה על המהירות המותרת של 80 קמ"ש הרשומה בתמרור הניצב במקום, וזאת בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א – 1961.

תשובת הנאשם לאישום

הנאשם כפר במהירות המיוחסת לו, באמינות המכשיר ובמיומנות המפעילה.

לנוכח כפירתו של הנאשם, נקבע התיק לשמיעת הראיות בפניי.

הראיות

מטעם המאשימה העידה השוטרת רס"ר אלינור אדרי (להלן: "השוטרת"), אשר הפעילה את מכשיר האכיפה שבאמצעותו נמדד רכבו של הנאשם, מדגםBEE III IL המכונה "מכשיר הדבורה" (להלן: "המכשיר"), ואשר ערכה את ההזמנה לדין וכתב האישום (ת/1), ומילאה את זיכרון הדברים להפעלת המכשיר הספציפי (ת/2).

מטעם הנאשם העיד הנאשם בעצמו.

דיון והכרעה

משכפר הנאשם באמינות המכשיר ובמיומנות המפעילה, על התביעה להוכיח כי השוטרת, מפעילת המכשיר, הייתה מיומנת ותנאי המקום היו כאלה, שהתוצאה המופיעה על צג המכשיר אכן מבטאת את המהירות שבה נסע הרכב הנבדק (ע"פ 5345/90 בראונשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 40).

כבר עתה אציין כי במקרה דנן נותר בליבי ספק בנוגע למיומנות המפעילה וביחס למדידה שבוצעה על ידה שמא נפל פגם בהפעלתו הנכונה של המכשיר.

מיומנות המפעילה

אכן, לא הוצגה בפניי תעודת מפעיל מוסמך מטעם משטרת ישראל ביחס לשוטרת. אולם, אין בכך בכדי לפגום באופן מהותי בטענה כי השוטרת עברה הליך הסמכה והכשרה מטעם משטרת ישראל. השוטרת העידה בפניי כי בינואר 2010 הוסמכה כדין על ידי משטרת ישראל להפעלת המכשיר ועברה קורס של שבוע בבית ספר לתנועה. דבריה של השוטרת מקובלים עלי ואין סיבה להטיל בהם ספק.

בהתאם לעדותה של השוטרת, היא הייתה מפעילה של המכשיר בתדירות של פעמיים בשבוע אולם לטענתה, כבר למעלה משנה היא אינה מפעילה את המכשיר עקב היותה בחופשה.

מעדותה בפניי התרשמתי כי השוטרת לא היתה מפעילה מיומנת ומנוסה. המפעילה נשאלה לעניין צליל "דופלר" אותו מפיק המכשיר בעת תקינות המדידה ומתשובותיה עולה כי היא אינה בקיאה במטרתו של צליל זה. כשוטרת שהפעילה, על פי עדותה, את המכשיר במשך למעלה משנתיים בתדירות של לפחות פעמיים בשבוע (עמ' 2, ש' 27; עמ' 3, ש' 1-3), מצופה שתשלוט היטב בפרטי המכשיר ובצליל מהותי כגון צליל "הדופלר" שבאמצעותו ניתן לקבוע כי המדידה היתה תקינה. במהלך עדותה עיינה השוטרת בחוברת ההפעלה והקריאה מתוכו (עמ' 5, ש' 22 –24) אולם לא היה בכך כדי לרענן את זיכרונה כדי לספק תשובה לשאלות שהופנו אליה ביחס לכך.

למעלה מכך, גם כאשר נשאלה השוטרת באופן ישיר, האם משמעות הצליל היא שהמדידה היתה תקינה השיבה: "אני לא יודעת את זה" (עמ' 6, ש' 10).

בנסיבות אלה, מצאתי כי השוטרת, לא היתה שוטרת מיומנת די הצורך לשם הפעלתו התקינה של מכשיר הדבורה ודי בכך כדי לפסול את המדידה שבוצעה על ידה.