מדינת ישראל נ' דראגמה(עציר)

החלטה

החלטה זו ניתנת בהמשך לגזר הדין שניתן בעניינו של הנאשם, ועניינה בקשה לחילוט רכבו, רכב מסוג הונדה, מ.ר. 3128817 (להלן "רכב ההונדה").

הנאשם הורשע ,לאחר שהודה במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של כניסה לישראל שלא כחוק, לפי סע' 12 (1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952, בעבירות של הפרעת שוטר במילוי תפקידו, התחזות כאדם אחר במטרה להונות וגניבה, לפי סעיפים 275, 441 ו – 384 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 ובעבירות של חוסר תעודת ביטוח ונהיגת רכב מנועי ללא רשיון, לפי סעיפים 4 (1) לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) התש"ל – 1970 וסע' 10 (א) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א – 1961, בהתאמה.

בכתב האישום נטען, בין היתר, כי ביום 2.2.14 נמצא הנאשם ע"י השוטרים, במפרץ חיפה, כשהוא נוהג ברכב ההונדה, אותו רכש באמצעות תעודת הזהות המזויפת והציגה בפני המוכר בכוונה להונות אותו.

המאשימה עתרה בכתב האישום ובטיעוניה לעונש, לחילוט רכב ההונדה, תוך שהיא מנמקת זאת בכך שהנאשם הטעה את הבעלים הקודם של הרכב והתחזה לאחר לצורך קבלתו ממנו.

הנאשם התנגד, באמצעות בא כוחו, לחילוט המבוקש וטען כי מדובר ברכב שנרכש על ידו כמה ימים לפני מעצרו ואין לשאלת זהותו ו/או הזדהותו לפני הבעלים הקודם כל השלכה על עסקת המכר.

סע' 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), התשכ"ט- 1969 קובע : "על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32, או שהגיע לידי המשטרה כאמור בסעיף 33, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ; דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם".

סע' 32(א) לפסד"פ המסדיר את תפיסת החפץ, שלאחר מכן מופעלת לגביו סמכות החילוט לפי סע' 39 קובע כי: "רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה".

החילוט למעשה מותנה בקיומם של תנאים מצטברים אלה:

בחפץ שנתפס בוצעה עבירה או עומדים לבצע עבירה;

בעל החפץ הורשע בדינו והרשעתו מתייחסת למעשה שנעשה בחפץ או לגביו.

(ראו ע"פ 623/78 סורני נ' מדינת ישראל, פ"ד לג (3), 523).

ויודגש כי, סמכות החילוט הינה סמכות בשיקול דעתו של ביהמ"ש; מדובר בסמכות ברשות. בבוא ביהמ"ש לבחון אם קיימת הצדקה לחילוט הוא בוחן, בין היתר, את מהותה ועוצמתה של הזיקה בין החפץ לבין העבירה - בין היתר נבחנת השאלה באיזה מידה שימש החפץ באופן מהותי לביצוע העבירות שבוצעו ועד כמה היה חלק מהן, את חומרת העבירה, את השלכת החילוט על הנאשם והשתלבותו במסגרת רכיבי העונש האחרים (מידתיות) (ראו ע"פ 4148/92 מועד נ' מדינת ישראל).

בע"פ 1982/93 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מח 3), 238, נקבע כי חילוט נכס בא כדי לפגוע בזכות הקניין של העבריין ודינו של החילוט כדין עונש שהוטל עליו ומכאן יש ליתן להוראת סע' 39 (א) לפסד"פ, ככל הוראה עונשית, פרשנות מצמצמת.

לאחר שבחנתי את נסיבות המקרה שלפנינו, על רקע הפסיקה דלעיל, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה.

ראשית אומר כי הצדדים לתיק הגיעו להסדר טיעון, אשר שיקף - כך ניתן להניח – את חומר החקירה המפליל בתיק ואת חומרת העבירות מחד ואת טענות ההגנה של הנאשם ביחס לחלק מהעבירות שיוחסו לו וטענותיו המצדיקות הקלה בעונש לשיטתו. סבורתני כי שיקולים של חומרת העבירות ושל מידתיות הענישה, נלקחו בחשבון ע"י המאשימה והן השתקפו במסגרת ההסדר שהושג, כאשר בהסדר זה לא היתה כל התייחסות לרכב ואף לא לכך שהמאשימה עומדת על הבקשה בענייננו (למעשה העניין עלה רק לאחר שהושג ההסדר והוכתב לפרוטוקול), ולא שוכנעתי כי חומרת העבירות ונסיבות המקרה מצדיקות החמרה נוספת בענישה.

שנית, אני סבורה כי קיימת זיקה חלשה בין הרכב לבין ביצוע העבירות שיוחסו לנאשם, בייחוד לאור כך שמחומר החקירה עולה, לכאורה, שהנאשם רכש/קיבל את הרכב תקופה קצרה לפני מעצר, שכן בחקירתו מיום 4.2.14 הוא מסר כי קיבל את הרכב כנגד תשלום סך של 1,600 ₪, למחסני נעמן וסך של 1,000 ₪, למוסך, כאשר את התשלום למוסך הוא ביצוע ביום שנתפס ע"י המשטרה.

אף אם לצורך רכישת הרכב, הציג הנאשם תעודת זהות מזוייפת לפני המוכר, אין בדבר כדי להצדיק את חילוט הרכב שכן לא שוכנעתי כי קיימת זיקת גומלין חזקה בין ההתחזות לבין הרכב. כך גם בנוגע לעבירות של נהיגה ללא רישון וביטוח (למרות שבטיעוני המאשימה, הדבר לא אוזכר), לא ראיתי כי חילוט הרכב הוא צעד מידתי בנסיבות העניין, הן לאור מועד רכישת הרכב והן לאור הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים.

לאור המקובץ, אני מורה על דחיית הבקשה.

בשולי הדברים אביא את התנצלותי לפי הצדדים על העיכוב במתן החלטה זו.