מדינת ישראל נ' דנציגר

החלטה

1.לפניי בקשה של המדינה לביטול הוצאות.

2.האירועים בדבר אי החזרת האקדח למשיב, לאחר דיונים רבים, פורטו בהחלטתי מיום כג אייר תש"ע (7.5.10), ויראו את ההחלטה האמורה כחלק בלתי נפרד מהחלטתי זו.

3. לעניין ההוצאות, רלוונטי להזכיר כי החלטתי המקורית בב"ש 1482/02, אשר הורתה להחזיר למשיב את אקדחו, כללה מגבלה אחת, והיא: אסור היה למשיב להחזיק באקדח בתחומי הישוב מעלה עמוס (בשל סכסוך שכנים באותו יישוב). בקשר לאותו סכסוך, הוגש נגד המשיב כתב אישום בבית משפט השלום בירושלים בת.פ. 3768/07. המאשימה חזרה בה מן האישום. אולם, השוטרים המשיכו לראות את המגבלה האמורה כחלה, ולכן עיכבו את המשיב בגין החזקת אקדח ביישוב האמור.

4.נתון נוסף רלוונטי הוא, כי המדינה הגישה (אם כי באיחור), תגובה בכתב, כפי שהוריתי, ובה נכתב: "מאחר וכתב האישום בוטל, בטלים עימו גם התנאים שנקבעו בב"ש 1482/02". לכן, לטענת המדינה אין מקום להטיל עליה הוצאות, אם הטעם להטלתן נובע מאי הגשת עמדה, וזו, כאמור הוגשה.

5. אשר לנימוק כי המשיב הוטרד על ידי השוטרים ועוכב, מסכימה המדינה כי כך היה., אולם, בתגובתה מיום יט תשרי תשע"א (27.9.10), עמדת המדינה היא זו : "המבקשת סבורה שמדובר ב'הטרדה סבירה' מצד הרשויות, שאינה מצדיקה פיצוי של המשיב" )הסיפא של סעיף 3 לתגובת המבקשת הנ"ל).

6.מקבל אני את עמדת המדינה, ככל שהדבר נוגע לתשובתה שהוגשה באיחור (ראה: פיסקה 4 לעיל), אולם אינני רואה עין בעין את עמדת המדינה ביחס להטרדת האזרח,המשיב.

7.דווקא בגלל שמקובלת עלי פרשנות המדינה, לפיה עם ביטול כתב האישום בטלות המגבלות המוטלות על המשיב, סבור אני כי מוטלת חובה על המדינה, ביוזמתה, להודיע, הן לאזרח והן למשטרה, על ביטול המגבלות לנשיאת נשקו.

8.אין לשכוח כי המדינה היא זו שהגישה את כתב האישום נגד המשיב, ובכך שינתה את מצבו לרעה, הן בשל עצם ההעמדה לדין פלילי, על כל ההשלכות הנובות מכך (חשש מעונש, פנייה לעורך דין, לילות ללא שינה, ועוד), והן לעניין המגבלות של נשיאת אקדחו ביישוב מעלה עמוס. המדינה היא זו שהשתכנעה כי טעתה, ולכן, החליטה לבטל את כתב האישום. בנסיבות אלה, מתחזקת, ביתר שאת חובת המדינה "להחזיר את המצב לקדמותו". אני ער לכך שהמדינה לא תוכל להחזיר לנאשם את פחדיו, חששותיו,ונדודי השינה שגרמה לו בשל הגשת כתב האישום; אולם, דיווח למשטרה ולמשיב כי המגבלות של נשיאת האקדח בישוב מעלה עמוס - בטלות, משימה זו, יכולה וחייבת המדינה לעשות.

9.משלא עשתה כן המדינה, והמשיב נאלץ לפנות לעורך דין, אין זה בגדר "הטרדה סבירה", כלשון המדינה, שאותה צריך האזרח לשאת. נהפוך הוא! במדינה שבה האזרח במרכז, ותפקיד רשויות המדינה הוא לשרת את האזרח - וכך, אני מאמין כי זו מדינת ישראל – מן הראוי כי המדינה תישא בהוצאותיו של האזרח, ואין הוא צריך לספוג הוצאות אלה.

10. לפיכך, אינני מבטל את חיוב ההוצאות בסך 2,000 ₪ בצירוף מע"מ, ועל המדינה לשלם את הסכום האמור (בתוספת ריבית פיגורים (כקבוע בחוק פסיקת ריבית והצמדה, על כל תיקוניו), מיום החלטתי – 7.5.10 – ועד ליום התשלום בפועל.

11. אני דוחה את בקשת עו"ד בן יוסף להגדיל את ההוצאות בגין ההטרדה המיוחדת והנוספת (סעיף 7 לתגובתו מיום 20.9.10), וזאת לאור העובדה כי קיבלתי אחת מטענות המדינה, בדבר הגשת התגובה.

12. המזכירות תשלח העתק החלטה זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"א תשרי תשע"א, 29 ספטמבר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: