מדינת ישראל נ' דנית

גזר דין

הנאשמת דנית נורני הורשעה כל סמך הודאתה בעבירה של נהיגה בשכרות, עבירה על סעיפים 62(3) ו64ב (א) ו- 39א לפקודת התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה"); ותקנה 169א לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "התקנות").

מעובדות כתב האישום עולה כי ביום 04.03.2011 בסמוך לשעה 04:54 נהגה הנאשמת ברכב מסוג "מזדה" מ"ר 78-580-56 ברח' הנטקה, בירושלים, בהיותה שיכור. בבדיקה שנערכה לה באמצעות מכשיר הינשוף, נמצא כי ריכוז האלכוהול בליטר אוויר נשוף שלה הוא כמות העולה על המותר בחוק.

משום שכך ביקשה ב"כ המאשימה להשית על הנאשמת את עונש פסילת המינימום הקבוע בפקודה. ב"כ המאשימה ציינה כי מהודאתה של הנאשמת ניתן ללמוד כי שתת בקבוק בירה ונהגה בעודה שיכורה. מנגד, הסניגור ביקש שלא למצות את הדין עם הנאשמת לאור נסיבותיה האישיות; הסניגור ציין כי אמה של הנאשמת חולה במחלה קשה, ונתמכת בין היתר על ידי הנאשמת. בנוסף ציין כי מדובר בנאשמת צעירה שלא מכבר השתחררה מצה"ל, ומאז מחלת האם חייה נעצרו.

כידוע ישנה מחלוקת בין בתי המשפט לתעבורה בשאלת הענישה הראויה על נאשמים שנתפסו בנהיגה בשכרות. ככלל, נציגות המאשימה בירושלים סבורה כי על נאשמים שנתפסו נוהגים בשכרות יש להשית באופן גורף את עונש המינימום הקבוע בפקודה, ורק במקרים חריגים ביותר, ניתן להשית פחות. לצערנו, עד כה לא ברור לנו מהם אותם המקרים החריגים והקיצונים המצדיקים פסילה פחותה מעונש המינימום.

מוזרה בעיני עמדתה של התביעה שכן התביעה עצמה הגיעה לפניי לא פעם ולא פעמיים ולא שלוש פעמים להסדרי טיעון שבמסגרתם הוטלו על נאשמים עונשי פסילה נמוכים להפליא משיקולים של "נסיבות מיוחדות". אם הבנתי נכון, הרי לגרסת התביעה יכולה היא להגיע להסדרים ולקבוע כי ישנם נסיבות מיוחדות, אך בית המשפט איננו רשאי לעשות כן, וגישה זו כמובן איננה יכולה להתקבל. במילים פשוטות יותר, התביעה גורסת כי היא ורק היא תקבע מהן הנסיבות המיוחדות. דעתי שונה היא שכן לא יעלה על הדעת כי קביעת הענישה תעשה על ידי התביעה דווקא. בית המשפט קובע את גזר הדין ולא התביעה.

אולם במקרה שלפנינו ישנם נסיבות מיוחדות. מדובר בנאשמת צעירה ילידת שנת 1991. הנאשמת מנהלת אורח חיים תקין ונורמטיבי, סיימה לימודים ושירות צבאי מלא. כאמור ב"כ הנאשמת ציין בפניי כי מאז גילוי המחלה אצל אמה, חייה אינם חיים ומשפחתה אינה מתפקדת. המחלה איננה פשוטה ויש צורך ברחמי שמים מרובים ולא אוסיף. בנוסף אציין כי הנאשמת עשתה עלי רושם שהעבירה מושא כתב האישום אינה מאפיינת את אורח חייה. הנאשמת הודתה בעבירה המיוחסת לה, הביעה חרטה ובכך חסך מזמנו של בית המשפט.

לאמור יש להוסיף, כי שירות המבחן התרשם באופן חיובי מהנאשמת ומצאה אותה מתאימה לביצוע צו שירות לתועלת הציבור. מכיוון שכך בנה לה תוכנית בהיקף של 250 שעות של"צ, בתפקיד סיוע בספרייה הציבורית וחונכות במסגרת המחלקה לשירותים חברתיים גבעת זאב.

בשל נסיבותיה האישיות של הנאשמת, גילה הצעירה, מחלת האם והודתה באשמה ונטילת אחריות לביצוע העבירה, הגעתי למסקנה כי יש להטיל עליה את עונש המינימום, אך תוך הטלת חלקו על תנאי, בהתאם לסמכותו של בית המשפט. זאת לאחר ששמעתי את הצדדים וטיעוניהם, ולאחר ששקלתי את האינטרס הציבורי במניעת נהיגתם של נהגים שיכורים, ואת המדיניות הענישה בעבירות מסוג זה ורכיבי הענישה התחליפים.

לסיכומו של דבר, אני דן את הנאשמת לעונשים הבאים:

פסילה של שנתיים ימים, מתוכם ירוצו בפועל אחד עשר חודשים, בניכוי 30 ימים בהם נפסלה מנהלית. הפסילה של עשרת החודשים תחושב החל מיום 24.10.11 (בו הפקידה הנאשמת את רישיונה). יתרת שלושה עשר חודשים, יהיו על תנאי לשלוש שנים, אם תנהג בזמן שכרות.

250 שעות לתועלת הציבור, אותם תבצע הנאשמת בתפקיד סיוע בספרייה הציבורית וחונכות במסגרת המחלקה לשירותים חברתיים גבעת זאב. השירות יבוצע בתוך שנה מהיום, והפיקוח ייעשה על ידי שירות המבחן. אם יהיה צורך בשינוי מקום ההשמה, שירות המבחן יבצע את השינוי וידווח על כך בכתב לבית המשפט. הנאשמת מוזהרת, כי אם לא תעמוד בתנאי השירות, ייאלץ בית המשפט להפקיע את השל"צ ולגזור את דינה מחדש.

למרות שלא הוטל עליה עונש של מאסר על תנאי, הנאשמת מוזהרת כי העונש על נהיגה תחת השפעת אלכוהול בפעם שנייה, הוא מאסר בפועל.

5129371

המזכירות תשלח העתק גזר הדין לצדדים ולשירות המבחן.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום, ‏יום ראשון 18 מרץ 2012

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: