מדינת ישראל נ' דמאירה(עציר)

החלטה

בפני בקשה לעיון חוזר הנסמכת על הוראת סעיף 52 לחוק סמכויות אכיפה מעצרים, בגדרה נתבקשתי להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

על פי הנטען בבקשה, ביום 16/10/09, הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו עבירה של כניסה שלא כחוק למדינת ישראל. עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

בתאריך 20/10/09 הוריתי על שחרורו של המשיב, למעצר בית מלא בבית רעייתו ב"ג'סר א זרקא" בפיקוחה ובכפוף להפקדת ערבויות.

נטען, כי ביום 17/1/10 סמוך לשעה 9:15 נתפס המשיב כשהוא מפר את הוראת בית המשפט ונמצא מחוץ לבית. לא זו בלבד, אלא משהבחין המשיב בשוטרים הוא נמלט מידיהם במטרה לחמוק מהם. עוד נטען, כי גם ביום 1/1/10 הפר המשיב את הוראת בית המשפט כאשר הוא נמצא מחוץ לבית.

נתבקשתי, איפוא, להורות על מעצרו עד לתום ההליכים, משום שלדעת המאשימה, לא ניתן ליתן בו אמון. כן נתבקשתי לחלט את הערבויות אשר נחתמו והופקדו בתיק זה.

עיון בתיק החקירה שנפתח כנגד המשיב מעלה, כי בתאריך 17/1/10 סמוך לשעה 09:15 נעשה סיור משטרתי בכפר "ג'סר א זרקא"; השוטרים הבחינו במשיב כאשר הוא נע בכפר; אחד מן השוטרים זיהה את המשיב על סמך היכרות מוקדמת עמו והוא ידע כי המשיב נתון במעצר בית מלא; השוטר ירד מן הניידת ומשהבחין בו השוטר נמלט המשיב אל תוך גן ילדים שם ניסה להסתתר; השוטרים נכנסו אל הגן ועצרו את המשיב. בחקירתו הודה המשיב כי הפר את תנאי מעצר הבית, וטען כי הוא נאלץ לקחת את בנו לגן הילדים משום שרעייתו עובדת מן השעות 05:00 ועד לשעה 16:30; לדבריו הוא לקח את ילדו לגן מדי יום ולאחר מכן שב לביתו.

מאחר ולא הוגש כתב אישום כנגד המשיב בגין הפרת הוראה חוקית בגין ההפרה הקודמת שהתרחשה ביום 1/1/10 לא ראיתי לסקור את הראיות שנאספו נגדו במסגרת חקירה זו. למעלה מן הצורך אציין, כי המשיב הודה שנסע למכולת לקנות דברי מאכל וטענתו הייתה כי משפטו נדחה ליום 8/2/10 וכי כב' השופט מסארווה לא קבע כי עליו להיות במעצר בית.

משקבעתי את קביעותיי העובדתיות, שומה עלי להחליט האם הפרת תנאי השחרור ע"י המשיב אכן מצדיקה את מעצרו עד לתום ההליכים ואת חילוט הערובה. בהלכות ביהמ"ש העליון שניתנו, כי לא כל הפרת תנאי שחרור אמורה לגרור בעקבותיה מעצרו של אדם והדבר נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש. ככל שההפרה בוטה יותר, כך יטה ביהמ"ש לעצור את המפר.

כך למשל בבש"פ 669/97 מדינת ישראל נגד גוהרי ואח' פ"ד נ(5) 788 בעמ' 790 נאמר כי:

"הלכה היא שבדרך כלל, כשמפר נאשם משוחרר בערבות את תנאי שחרורו בערבות בצורה ברורה ובוטה ומועל באמון הניתן בו, יש לעשות שימוש בסמכות המוקנית לבית המשפט בסעיף 48 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982 (להלן - החוק), ולהורות על מעצרו, שהרי בהפרת תנאי מתנאים אלה הראה הנאשם על עצמו שאין לבטוח בו שיקיים את תנאי שחרורו בערבות. אך הסמכות שלפי סעיף 48 לחוק הינה סמכות שיש עמה שיקול דעת, וייתכנו מקרים שבהם יסבור בית המשפט שעל אף ההפרה ניתן, בתנאים מתאימים, שלא למצות את הדין וליתן לנאשם הזדמנות נוספת (ראו בש"פ 237/89 [2])".

נשאלת איפוא השאלה, עד כמה היתה הפרת הנאשם בוטה והאם מוצדק לעוצרו עד לתום ההליכים ולחלט את ערבותו?

המדובר בשוהה בלתי חוקי אשר הוטל עליו לשהות במעצר בית מלא. מאחר והמשיב לא עזב את כפרו ולמעשיו לא נתלוו הפרות נוספות, דומני שלא ניתן לקבוע כי המדובר בהפרה בוטה המחייבת את מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. ניתן לנקוט נגדו בסנקציות חמורות פחות על מנת להמחיש לו כי את החלטות ביהמ"ש יש לכבד.

לאור האמור לעיל, אין אני רואה לנכון להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים, אלא אם כן לא יעמוד בתנאי שיפורט להלן.

הנני מורה איפוא על חילוט 2000 שקלים מתוך ההפקדה בת 4000 השקלים אותה הפקיד המשיב לצורך הבטחת תנאי השחרור.

כמו כן, כיוון שהמשיב עלול לחזור לסורו ועל מנת להגביר הסיכוי שלא יעשה זאת, אני מורה כי המשיב יגדיל את סכום הערובה, כתנאי לשחרורו ממעצרו הנוכחי, ל 5000 ₪. במילים אחרות, יהא על המשיב להפקיד במזכירות ביהמ"ש סכום של 3000 ₪ נוספים במזומן (לאחר החילוט) כתנאי לשחרורו מהמעצר.

הובהר למשיב, כי הפרה נוספת של תנאי שחרורו עלולה להביא למעצרו עד לתום ההליכים.

ניתנה והודעה היום ג' שבט תש"ע, 18/01/2010 במעמד הנוכחים.

משה גינות, שופט

ב.ב.