מדינת ישראל נ' דיאב

בפני

נשיאה שולמית דותן

באת כח המאשימה: עו"ד עדי זגורי

הנאשמת ובא כוחה עו"ד מוחמד קעדאן

מתורגמן: מר מיסק

הכרעת דין

1.כתב האישום שהוגש נגד הנאשמת מייחס לה, בשני אישומים שונים, שתי עבירות תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.על פי המפורט באישום הראשון, ביום 13.2.2010, בשעה 19:30 לערך, בשכונת שיח ג'ראח בירושלים, תקפה הנאשמת את חבר הכנסת, מיכאל בן-ארי (להלן – בן-ארי), את אריה חיימוב (להלן – חיימוב) ואדם נוסף שעמד לצדם (להלן יכונו ביחד – המתלוננים), בכך ששפכה עליהם מים מתוך בקבוק פלסטיק שהחזיקה בידה (להלן – אירוע התקיפה הראשון).

האירוע המתואר באישום השני התרחש כעבור חודש בדיוק. נטען, כי ביום 13.3.2010, בשעה 23:30 לערך, בשכונת שיח ג'ראח בירושלים תקפה הנאשמת את משה בטאט מירון (להלן – מירון), בכך שהכתה אותו בנעלה.

3.בנוגע לאירוע התקיפה הראשון, הנאשמת מודה כי אכן שפכה מים על המתלוננים, אך היא טוענת כי קדמו לכך פעולות התגרות מצד חיימוב ומצד אחרים שנמצאו במקום, וכי עשתה את המעשה המיוחס לה כתגובה ספונטנית לאותם מעשים ומתוך כעס שבו היתה שרויה באותו זמן. כמו כן, ביחס לאישום זה, היא טוענת, מפי בא כחה, כי מדובר בזוטי דברים, היינו – שהאינטרס הציבורי בהרשעה בנסיבות המתוארות מתגמד למול הנזק שצפוי להיגרם לה, אדם נורמטיבי, כתוצאה מן ההרשעה.

אשר לאישום השני, הנאשמת מכחישה כי תקפה את המתלונן, וטוענת לטעות בזיהוי. לטענת ב"כ הנאשמת, המתלונן לא מסר בהודעתו פרטים מזהים ייחודיים לנאשמת, כגון: שם מלא, מספר ת"ז, או אפילו תיאור חיצוני, וכי הפרט היחיד שאותו מסר ושעליו הסתמך לצורך זיהויה היה מעורבותה באירוע התקיפה הראשון, אירוע שהוא עצמו לא היה נוכח בו, ובמצב הדברים הזה יש לזכותה מהעבירה המיוחסת לה באישום זה.

4.טרם שאכנס לבחינת העדויות והראיות, אקדים הערה על דברים שברקע האירועים, שהם בידיעה השיפוטית ופורסמו לציבור וכן בעדויות. שכונת שיח ג'ראח היא שכונה במזרח ירושלים, שרוב תושביה הם ערבים. בשנת 2009 אושרה הקמת שכונה יהודית קטנה בלב השכונה הערבית, ובמקביל הגיע לסיומו מאבק משפטי ממושך, שבסופו הורה בג"ץ על פינויין של שלוש משפחות ערביות מבתיהן, ולבתים נכנסו להתגורר יהודים. כתוצאה מכך הפכה השכונה היהודית מוקד להתנגשויות בין פעילי שמאל לפעילי ימין ובין יהודים לערבים.

אירוע התקיפה הראשון

5.הנאשמת מודה למעשה בעובדות המקימות את העבירה המיוחסת לה באישום הראשון, כפי שעולה מעדותה, והיא מצמצמת את טענתה לכך שמדובר במעשה פעוט וקל ערך, ולפיכך, שמתקיים הסייג של "זוטי דברים", הנוטל מהמעשה את פליליותו. הנאשמת טענה עוד, כאמור, כי היא עשתה את המעשה בתגובה להתגרות מצדם של המתלוננים או של אחרים מטעמם, אלא שטענה זו אינה מהווה הגנה ראויה, שכן גם אילו קיבלתי את גרסתה זו, ברי, כי המעשה לא היה נחוץ לנאשמת כדי להגן על שלמות גופה. תוכן הראיות גם סותר את העובדות הנטענות על ידי הנאשמת ושולל את נכונות הטענה גם ברמה העובדתית. בחינת העדויות והראיות, ביחס לאישום הראשון, נדרשת, אפוא, אך ורק לצורך הכרעה בטענת הנאשמת בדבר הקמת הסייג של זוטי דברים.

6.לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי היטב בראיות הנוספות באתי למסקנה חד-משמעית, כי הנאשמת תקפה את בן-ארי ואת חיימוב, ללא שקדמה לכך כל התגרות מצדם.

7.העדות המרכזית בפרשת התביעה היתה עדותו של בן-ארי. בן-ארי סיפר בעדותו, כי במסגרת פעילותו הפרלמנטרית קיבל פניות של תושבי השכונה היהודים בנוגע להתנכלויות מצד תושבי השכונה הערבים, ולפיכך החליט להיעתר להזמנה של תושבי השכונה היהודים ולשבות עם משפחתו במקום, וזאת, לטענתו, במטרה לעמוד מקרוב על סידורי האבטחה הקיימים במקום ועל התמודדות כוחות הביטחון עם טענות התושבים. לדבריו, השבת עברה ללא אירועים מיוחדים, ועם צאת השבת, החל להתארגן לחזרה לביתו. הוא יצא ממתחם השכונה היהודית (להלן – המתחם) אל הרחוב לכיוון רכבו שחנה בפתח המתחם, ובעת שהיה עסוק בהכנסת הילדים לרכב, התקרבה אליו הנאשמת כשהיא צועקת, והתיזה לעברו מים מתוך בקבוק מים שהחזיקה בידה. כתוצאה מכך, נרטבה חולצתו באזור החזה.

בן-ארי ציין בעדותו, כי לא היתה לו היכרות מוקדמת עם הנאשמת וכי הוא לא הבחין בה בשעה שהתקרבה לעברו, אך מצורת הפניה הישירה לכיוונו הוא מסיק, כי כוונתה היתה לפגוע דוקא בו. כמו כן, הוא ציין, כי בעת שיצא אל הרחוב היה הרחוב שקט למדי ולמיטב התרשמותו, לא ניכרה תסיסה בין התושבים, והוא לא שיער באותה שעה שאירוע מעין זה שהתרחש עלול להתרחש.

8.עדותו של חיימוב, תושב השכונה, תומכת ומחזקת את עיקר גרסתו של בן-ארי. לדבריו, הנאשמת היא תושבת השכונה המתגוררת בשכנות לו, ברחוב עותמאן בן עפן. חיימוב סיפר בעדותו, כי בשעה שבן-ארי התארגן לקראת יציאה לביתו, הוא עצמו יצא אל הרחוב והבחין בתסיסה שהחלה בעבר השני של הרחוב. לפיכך, הוא נטל מצלמה והחל לצלם את ההתרחשויות מחשש כי אלה יתפתחו לכדי מהומה ויהיה צורך בתיעוד. ואכן, זמן קצר לאחר שנטל את המצלמה לידיו, הנאשמת שניצבה עד לאותו רגע בעברו השני של הרחוב, חצתה את הכביש כשבידה בקבוק של ליטר וחצי, מלא במים, ניגשה אליהם, התיזה את המים לעברם והתרחקה מהמקום. הוא ציין, כי המים פגעו בו ובבן-ארי ובאחרים שעמדו במקום.

חיימוב הכחיש בעדותו את טענת המתלוננת, לפיה הוא או בן-ארי התגרו בנאשמת, וכן טען כי לא הבחין במעשי התגרות כלשהם של נערים או ילדים יהודים בנאשמת או במי מן התושבים הערבים.

9.תמיכה לדברים הובאה גם בעדותו של מרדכי דוד, תושב השכונה. דוד מסר בעדותו, כי במוצאי אותה שבת הגיע לביתו של חיימוב וראה את בן-ארי יוצא משער המתחם לכיוון רכבו, כאשר לפתע הגיעה הנאשמת לעברו ובאמצעות בקבוק מים שהיה בידה התיזה עליו מים.