מדינת ישראל נ' דיאב

החלטה

בפני בקשה לביטול הכרעת דין וגזר דין שניתנו בהעדרה של הנאשמת.

לטענת הנאשמת התייצבה ביום הדיון ונאמר לה שהדיון נדחה, כמו כן הצהירה שאינה אשמה זאת ותו לא.

בכתב האישום הואשמה הנאשמת בסטיה מנתיב, נהיגה רשלנית וגרם תאונת דרכים.

הנאשמת מיוצגת ע"י בא כוחה עוה"ד האני טאנוס שאף הציע את כתובת משרדו ככתובת כתבי בי דין, ואשר הגיש בקשת דחיה שניה, ביום 2/6/11 לגבי הדיון שאמור היה להתקיים באותו היום. על אף המועד המאוחר בו הוגשה הבקשה, בית המשפט נעתר לבקשה לפנים משורת הדין וקבע התיק ליום 18/7/11.

סעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 קובע כי די בקיומה של אחת משתי עילות כדי לחייב ביטול פסק דין שניתן בהעדר: העילה הראשונה דורשת קיומה של סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות והשנייה דורשת להראות כי קיים חשש ממשי לעיוות דין - ראה לעניין זה רע"פ 9811/09 סמימי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 29.12.2009); רע"פ 5146/09 שרעבי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 28.7.2009); רע"פ 1773/04 אלעוברה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 23.2.2004); רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793; רע"פ 5377/03 וג'די נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 29.6.2003).

בענין שבפני, הנאשמת לא פרטה בתצהירה מתי הגיעה לבית המשפט ומי זה שאמר לה שהדיון נדחה, שעה שאולם בית המשפט היה מלא במתדיינים משעה 8:30 ועד 14:00 (הדיון בעניינה של הנאשמת נקבע לשעה 9:00 ואילו גזר הדין ניתן בהעדרה בשעה 13:50 ).

לא שמעתי מדוע לא התייצב בא כוחה במועד הדיון, ולגופו של כתב האישום, הנאשמת לא נכנסה לפרטי הגנתה ולא שכנעה כי יש בהכרעת הדין נגדה, בנסיבות הענין עיוות דין משמעותי.

לענין חומרת העונש, הרי שמדובר בפסילת מינימום המחויבת על פי דין, ולכן ספק אם נסיבותיה האישיות של הנאשמת, שאין לי אלא להצר עליהן ולאחל החלמה מהירה ובריאות, כדי לשנות מגזר הדין.

בנסיבות הללו, אני דוחה את הבקשה. לפנים משורת הדין ועל אף שלא התבקשתי ע"י הנאשמת, אני מבטלת קנסות פיגורים אם נוצרו ומתירה לנאשמת לשלם הקנס ב-3 תשלומים חודשיים שווים החל מיום 1/12/11 . כמו כן אני דוחה את מועד הפקדת רישיון הנהיגה ליום 1/12/11.

ניתנה היום, ד' חשון תשע"ב, 01 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: